טוב, זה הולך להיות מתוק ודביק, אבל האמת חייבת להיאמר: אחד הסיפוקים הגדולים כאבא זה ללמד את הילדים. ללמד בעצמך. זה יכול להיות כל דבר, העיקר לגרום להם להצליח לעשות משהו שהם לא ידעו או לא הצליחו לעשות קודם. לנגן, לצייר, לכתוב, לשמור על השקט כשאתה רוצה לנוח, הכול הולך. פשוט לקחת חומר גלם ולעצב אותו. להכניס בו תבונה וידע. לקחת אותו צעד קטן קדימה בחיים, ולעשות את זה לבד. תהליך הלמידה הזה ממלא שני כלים ריקים - את הילד, ביכולת, הנאה וביטחון עצמי, ואת האבא, באושר, גאווה וסיפוק עצמי. רק רגע, אני הולך להביא לי עוד כרית לגב.
יש לפחות 500 תיאוריות שונות איך לגדל ילדים, אז תמיד אפשר לבחור בזו שנוחה לך באותו רגע ולהשתמש בה. הפעם החלטתי לפתוח את הספר שעוד לא כתבתי "איך לגדל ילד - עשה זאת בעצמך" ולשלוף משם את תיאוריית ה"עד גיל שש הם כמו ספוג, וקולטים הכול בצ'יק". עובדה, הילד בן ארבע וכבר שוחה לבד. אז אחרי שהפכנו אותו לכריש, הקטנצ'יק ואני הצבנו לעצמנו משימה חדשה: לרכוב על אופניים ללא גלגלי עזר עד יום הכיפורים. אאוץ', אני חושב שחוליה L4 שוב זזה קצת.
המראות קשים. תקופת החגים היא התקופה בשנה בה ההורים משדרגים את יכולות הרכיבה של הילדים, והאורתופדים משדרגים את ההכנסה השנתית. בכל רחוב, פארק או גינה ציבורית אפשר לראות גברים ממלמלים את תפילת הדרך ורצים מכופפים לצד ילד שרואה את כל חייו הקצרים חולפים מול עיניו בזמן שהוא מדווש במרץ, כי חייו הקצרים באמת תלויים בזה.
העניין הוא שמשום מה לימוד רכיבה נתפס כמשימה גברית מובהקת שעוברת מדור לדור. בהחלט אפשר לראות פה ושם אימהות רצות אחרי ילדים עם קסדות, אבל ישנה הסכמה שבשתיקה שכמו פתיחת סתימה בכיור, החלפת גלגל מפונצ'ר או חיסול ממוקד של ג'וק, זאת הטריטוריה שלך. רוצה כבוד? על חשבון הגב שלך, חבוב. מדובר פה במאמץ פיזי משולב קואורדינציה, סבלנות ויכולת העברת מידע, דיברת כל כך הרבה על זה שאתה יודע לעשות שני דברים במקביל, קדימה, בוא נראה אותך רץ ומלמד בלי לפרוץץץ דיססקקק.
סליחה, לא הפכתי לפקאצת אינסטגרם. פשוט מרחתי וולטרן על השרירים הכואבים והידיים עדיין קצת חלקות.
ריצת אב אחרי בנו הרוכב היא הריצה הרומנטית הכי פתטית שיש, והריצה הפתטית הכי רומנטית שיש. רומנטית, כי אי אפשר לחמוק מהמבטים המצועפים של האנשים ברחוב, כשהם חוזים במאמץ המשותף, שותפים לרגע למעמד האינטימי בו הורה מטביע חותם קטן בילדו. פתטית, כי כל מי שחצי רץ בחצי כיפוף, נראה כמו חצי גבר.
הבטחתי לו שבאמצע אוגוסט נתחיל באימונים ואכן התחלנו, בסוף החודש. יש כל מיני שיטות ללמד. יש את הנינוחים האלה שקושרים מקל לאופניים והולכים מאחור, הספורטיביים שמחליקים על גלגליות יחד עם הילדים, אלה שקונים אופני עץ ללא פדלים כשלב מעבר, וכן, יש את ההם שמשלמים למדריכים כדי שילמדו את האוצר הקטן בזמן שהם יושבים בצד עם קפה הפוך. אני אולד סקול. רץ עם הילדים. אאוץ'.
היום הראשון. יצאנו לדרך כמו מתוך פרסומת למשרד הרישוי. אופניים, כובע, מים, חטיף ומפתח שבדי להורדת גלגלי העזר. אי אפשר היה לטעות, היה ברור שיש פה אבא ובן שהולכים לעשות היסטוריה. היה לי ברור שלמשך כמה ימים אני הופך לחובש קרבי ופסיכולוג טיפולי. הוא טעם איך זה לנסוע בלי ולהרגיש קצת עם, כשאני תומך בו, ואחרי כמה דקות מצאתי את עצמי מחבק בהתרגשות ספסל.
היום השני. שבת, צהריים, אני מספר לעצמי שיש רק 36 מעלות בחוץ, ומחליט שזה מזג האוויר אידיאלי לתרגול. רצתי איתו כשכף היד שלי בגבו, איזנתי מעט והוא נהנה, אבל בכל פעם שעזבתי לרגע הוא הפסיק לפדל. הלב התרחב מהתחושה שמגע ידי מעניק לו ביטחון כה גדול. אחרי עשר דקות די יעילות הכרזתי על עוצר אימונים עקב עומס חום. ניצחנו, מתקפלים.
היום השלישי. הרגשתי שיפור ניכר. הברך כאבה לי פחות. והוא תפס ביטחון. עד עכשיו הוא על אפס התרסקויות, אנחנו חצי מטר מההצלחה, רק צריך להאמין. מיד הפכתי ממדריך כושר קרבי לזן מאסטר שמשחרר משפטי חיזוק ומחמאות אחת לחצי דקה. אמרתי לו שהוא תותח, ובטוח יעמוד במשימה. שזה לא בשמיים כי בשמיים יש רק עננים, וכמה שיותר קשה יותר טוב. החמאתי לו על היכולות שפיתח, והזכרתי לו שבתום הפעולה המוצלחת נתכנס כולנו לטקס צנוע. קצת בורקס, שתייה קלה, הענקת מגן, דברי תודה, לחיצת יד ופיזור.
היום הרביעי. ערב ראש השנה, בוקר. הצלחנו! הוא עשה זאת! תוך ארבעה ימים ברוטו, ופחות משעה נטו על האופניים, הילד הפך לגרסה התמימה והנקייה של לאנס ארמסטרונג. לא בטוח שיש לנו שיא ישראלי חדש, אבל מה זה חשוב. הילד רוכב לבד. להצלחה הזאת אין אבות רבים, יש לה אבא אחד! טוב, שניים.
