אני רוצה שנדבר על שמעון כהן, גיסה הפחות מוכר ומסוקר של גיבורת השנה החולפת - ריקי כהן מחדרה. הוא גבר, אבא, בעל, מורה. למתמטיקה. חיפש עבודה במשך חצי שנה אחרי שפוטר ממחלקת הכספים של מפעל גדול, ובסוף החליט לשלב ערכים עם פרנסה והצטרף למערכת החינוך. אשתו גננת והם מרוויחים יחד קצת יותר מ-12 אלף שקל בחודש. הם גרים בשכירות בדירת שלושה חדרים, הם נוסעים פעם בשנתיים לחו"ל, בדרך כלל כרתים או אנטליה, אין להם שום סיכוי לקנות דירה לאחד משלושת ילדיהם, מקסימום אוהל שש לקמפינג ומחאות עממיות.
שמעון הוא גיבור. כולם זוכרים את גיסתו ריקי שמסמלת, בערך ומטה, את מעמד הביניים, אבל שוכחים למה הוא גיבור. בזכות אנשים כמוהו - אזרחים מן השורה שעובדים, לומדים, מגדלים ומחנכים ילדים, משלמים מסים, שומרים על החוק, מעורבים בקהילה, נלחמים לשרוד - ישראל היא מה שהיא. בזכות אנשים כמוהו המדינה מתקיימת, בזכות אנשים כמוהו יש להם, נו ההם, כוח, כסף, עוצמה וחיים נוחים.
כשצוללים עמוק לתוך החיים שלו מבינים מה הופך אותו לגיבור. מה אנחנו עושים בשבילו? החיוכים שלכם בטח התחלפו במבטים מהורהרים.
אני לא מקנא בשמעון כהן, רק מעריך אותו. להיות גבר, אבא, בעל ומורה כל זה בבן אדם אחד - זה קשה. הוא נלחם בכמה חזיתות בו זמנית, מנסה לנצח בכולם, ומרגיש כמו אוגר שרץ על גלגל. איך אפשר לעמוד מדי יום במשך שש שעות מול 35 תלמידים בכיתות ט' ולהחדיר בדור לועס הריטלין הזה את קסמי המתמטיקה? לא מדובר בחינוך גופני שבו הם יכולים להוציא אגרסיות וגם לא בחינוך מיני שבו מתברר שהם יכולים לא רק לשמוע אלא גם להקשיב. יש פה סינוס וקוסינוס ועוד כל מיני קללות ביוונית שמוגשות בנוסחאות, בעיות עם הסתברות, בעיות עם נעלמים ובעיות הסתברות שתלמידים נעלמים לפני השיעור וחותכים לים.
ויש את שני המופרעים האלה שצוחקים כל השיעור, וההיא שדומעת פתאום כי ההורים שלה התגרשו לא מזמן, ואת זה שיוצא לשירותים וחוזר אחרי רבע שעה מסריח מסיגריות, והילדה היפה שבטוחה שתהיה דוגמנית וכוכבת ריאליטי אז למה להתאמץ בכלל, והילד שאבא שלו מאוד עשיר, אז מה אכפת לו אם ייתכן שמשולש שווה צלעות ומשולש ישר זווית יהיו חופפים זה לזה. שיחפפו. או שלא. וכולם יחד יושבים ומביטים בו. בסלולרי. ושמעון עומד בכיתה ונלחם עליהם. כי משלמים לו על זה. כי אין לו משהו אחר לעשות. כי הוא מאמין בזה.
אחרי הלימודים, שמעון כהן ממשיך לעבודת חייו - אבא. כל היום הוא ראה ילדים, דיבר עם ילדים, שמע ילדים, התעצבן בגלל ילדים, צחק בגלל ילדים, ועכשיו הוא צריך להיות עם הילדים. להיות אבא אוהב, קשוב וסבלני בזמן שהמוח שלו על מצב טיסה והעיניים משדרות באפרינג.
הוא מחמם אוכל לגדולה ולאמצעי, עוזר להם בשיעורים, רץ בארבע להביא את הקטן מהגן. כשאשתו חוזרת מהעבודה היא יוצאת איתם מהבית והוא מתחיל לקבל תלמידים לשיעורים פרטיים. למה מי שעושה עבודה שחורה לא יקבל כסף שחור? לשמעון לא נעים, יש חוק והוא מורה ומחנך, אז הוא מדווח. הכל לפי הספר. בערב הוא מארגן את מערכי השיעור למחר, מרכיב פאזלים עם הילדים, בודק מבחנים, רוחץ את הקטנצ'יק, עונה למיילים ששלחו המנהלת ורכזת השכבה, מכין ארוחה ושוטף כלים. רק על הג'אגלינג הזה מגיע לו פרס ישראל.
ואז מתחילים הטלפונים. כל ילד הוא עולם ומלואו ויש מי שברא את העולם הזה, ככה ששמעון שלנו צריך מדי יום להתמודד אחרי בית הספר עם בית הספר של החיים ועם אתגר לא פחות קשה ההורים.
לא מזמן נגמר החופש הגדול, הילדים חזרו ללימודים ואנחנו מחכים שהחגים ייגמרו ונתרגל מהר לשגרה הנעימה בה הילדים בתוך מסגרת ואנחנו חוזרים לתמונה. שמעון, שכבר סיכמנו שהוא הכלאה של סטיב אוסטין ויאנוש קורצ'אק, מבין את זה, כאבא וכמורה, והוא יודע שעבור רבים מההורים בית הספר הוא סוג של שמרטף שאמור לספק את גחמות התכשיט, ככה ששמעון שלנו חי תחת ביקורת משולשת המערכת בה הוא עובד, ההורים מולם הוא אובד והתלמידים מולם הוא עומד.
עם המנהלת והתלמידים הוא יכול להתמודד. יש לו זכויות, יש לו סמכות, יש לו ידע וניסיון. אבל לדבר עם ההורים זה לפעמים כמו לכבס עפיפונים בשמחת חיים. לא הבנתם את המשפט הקודם? נו, ככה זה, אל תחפשו היגיון. הבעיה הכי גדולה עם הורים זה שהם חושבים שהם ממציאים את גלגל החינוך. אין פתטי מזה. אנחנו מכירים אותם עומד לו מנהל השקעות שרק בצהריים הפסיד מיליונים עבור לקוחותיו ומרצה למורה או לגננת איך לחנך את הילדים, איך לעניין אותם ואיך להתמודד איתם.
אז בין החביתה לתליית הכביסה שמעון מתגונן. כי הרבה הורים לא מבינים שלו ולהם יש אינטרס משותף. לכן הוא צריך להסביר לאבא אחד שאי אפשר להעביר שיעור רק בעזרת מצגות, לספר לאימא שהבת שלה קיבלה 60 לא משום שהוא קשוח בציונים אלא בגלל שהילדה לא התכוננה למבחן, ולהקשיב באורך רוח לעורך דין נפוח שחושב ששמעון אינו כשיר או ראוי לחנך את בנו רק משום שהורה לו לכבות את הסלולרי בשיעור.
"המכשירים האלה הם העתיד, אתם מלמדים אותם כמו במאה ה-19", הוא עו"ד העז לצעוק עליו. הרי שמעון הוא רק מורה ומחנך, ולא איזה מנהל קרן גידור או בעל חברת פרסום, המקצועות האלה שממש תורמים לאנושות. אם שמעון היה מקבל שקל על כל פעם ששמע מהורי תלמידיו את המשפט "אין תלמיד רע, יש מורה לא טוב", הוא היה היום במצבה של ריקי כהן, משהו שהוא לגמרי סבבה מבחינתו.
ובלילה שמעון ואשתו עוד צריכים לתפקד כזוג אוהב, גבר ואישה. כן, בטח. לילה טוב שמעון ואשתו.
ועדיין לא דיברנו על החינוך שמקבלים הילדים של שמעון כהן, על זה שאין יום לימודים ארוך בבית הספר שהוא מלמד בו, על טיב השירות שהוא מקבל בכל פעם שהוא נכנס למשרד ממשלתי, על זה שהילדים שלו כבר לא בטוחים שהם רוצים לחיות בישראל, שמערכת הבריאות סביבו קורסת ושאין לו אפשרות לקנות כרטיס-משולב לתחבורה הציבורית. על זה ששמעון כהן יודע שאם יפרצו לו הביתה השוטר רק ימלא טופס לביטוח, על כך שהתחרות היחידה בשירותים הפיננסיים שהוא מקבל היא מי יגזול יותר מכספי הפנסיה שלו, על זה שהוא מרגיש כמו מטומטם מפני שכולם סביבו מעלימים מסים ורק הוא משלם הכול.
לכל אחד מאיתנו יש את שמעון כהן שלו אבא, אח, בעל אבל מעבר לזה, דווקא בגלל שכולנו יודעים שבלי שמעון כהן לא תתקיים פה מדינה, אולי יום אחד שמעון כהן יגלה עוד משהו: שהמדינה שלו מכירה לו תודה. ואולי לא.
הטור הזה לא נכתב אחרי מקלחת, הזלפת בושם, שתיית אספרסו, לבישת ליווייס 501 ונעילת נעלי טימברלנד, כמו בעל מקצוע מסוים שהעיד כך על עצמו ועכשיו מזליף חומרים אחרים על כל השמעון כהנים גם יחד. הטור הזה נכתב על ידי אדם עובד, מפרנס, שומר חוק, משלם מסים, עושה מילואים ואבא מיוזע במכנסיים קצרים וגופייה. אין לי עם מי לקיים ישיבה מיוחדת על שמעון כהן, אין לי קשרים אצל בכירי האוצר, אין לי את היכולת או הידע לבנות עבורו תכניות ורפורמות שיעזרו לו לגמור את החודש, שישפרו את איכות חייו, שיורידו את יוקר המחיה בתוכו הוא חי, שיאפשרו לו להרגיש שכספי המיסים שלו באמת עובדים בשבילו. אני יכול רק להעריך אותו ולהזדהות איתו. אני יודע שאם שמעון כהן יפרח, המדינה תפרח איתו. אני גם יודע שאין סיכוי שזה יקרה.
