יומן הקפטן, תאריך בין כוכבי 0708.13, אחר הצהריים: הגענו לפאתי גלקסיית שביל החלב, אל ביתנו הקדום, כוכב הלכת ארץ. אנחנו קרובים לנחות באזור בו לפי המידע שנמסר לי בגשר הפיקוד שוררים תנאי מחיה קשים מנשוא. הלחות קרובה ל-90 אחוזים, החום כבד, צפיפות היצורים החיים בו גבוהה והם עוינים זה את זה. לפי קומנדר דאטה מדובר בנמל העיר תל אביב, השוכנת באזור בשם המזרח התיכון.
יומן הקפטן, תאריך בין כוכבי 0708.13 אחר הצהריים ועשרה: אכן, קשה להאמין שבני אדם מסוגלים לשרוד במקום הזה ובתנאים האלה. אני מזיע, נשימתי כבדה, קומנדר רייקר נטש אותי וחתך בחזרה לחללית הממוזגת, עיני מתקשות להתרגל לתנועה הבלתי פוסקת של האנשים סביבי, אני מזהה המון ילדים קטנים ורועשים שמובילים בקרן אלקטרומגנטית בלתי נראית מספר מצומצם של מבוגרים אל תוך כאוס אנושי. בפתיח של הפרק כתבו שצריך לחקור עולמות חדשים, אז אני מתקדם.
יומן הקפטן, תאריך בין כוכבי 0708.13 אחר הצהריים וחצי: נכנסתי לביתן ענק, שקט וקריר. תחושה נעימה מציפה אותי, אני מרגיש שוב במאה ה-24. מציגים פה תערוכת חלל המסבירה את התפתחות חקר היקום. הילדים פה מעטים, אך שונים לגמרי, הולכים בתוך בועה של שלווה, ידע וסקרנות, כל כך שונים מאלה שנמצאים בחוץ. יכול להיות שמדובר במוטציות אנושיות?
אלו הם ימי הפורענות של אמצע החופש הגדול. כל המסגרות התפרקו, השגרה היא שאין שגרה, הימים ממציאים את עצמם מחדש, ואתה כבר לא אבא אלא מפיק הוליוודי משופשף שמייצר לעצמך ולילדים אקשן על בסיס יומיומי בסרט הלא נגמר "משימה בלתי אפשרית".
תיאורטית, סיבכתי את עצמי, זה היה נראה כמו אטרקציה אחת יותר מדי: לקחתי את שני הילדים + חברה של הגדולה למקום השני הכי מתויר בישראל אחרי הכותל המערבי, כשהטמפרטורות מביטות על ה-30 מלמעלה, ורכשתי כרטיסים במיטב האוברדראפט כדי שכולנו ניכנס למקום בו, ובכן, מציגים אובייקטים. לקחתי אותם לתערוכת החלל בנמל תל אביב. ביציאה ממנה זרקתי לפח את תיאוריית "דור הילדים הנוכחי לא נוגע במה שלא מגיע על מסך מגע".
דווקא האמצעים הכי אנלוגיים תערוכה של דגמי מעבורות וטילים העשויים ברזל ופלסטיק, כמה בובות של אסטרונאוטים ותמונות של מדענים דגולים כמו דה וינצ'י וגליליי הוכיחו שכל הדיבורים האלה על ילדי דור המחשבים, אלה שנושמים בעזרת אפליקציה וחושבים ב-140 תווים, מוגזמים בהחלט. הילדים - ולא רק אלה שגררתי לשם - נהנו. רצנו מפלקט לפלקט, מדגם לדגם, מבובה לבובה, תוך כדי שהם ירו לעברי שאלות בצרורות - כאילו שניוטון בכבודו ובעצמו מרצה להם - ואני ניסיתי להחניק את ההתלהבות מהסיטואציה, ולשדר לסביבה פאסון של "נו מה, הילדים גאונים, תפור עליהם לעבוד בנאס"א".
אוקיי, מהפכת המידע כבר מזמן כאן, וברור שיש ויהיו לה השלכות אדירות על האופן שבו כולנו חושבים, זוכרים וצורכים. ילדי המאה ה-19 נפעמו מרכבות הקיטור, ילדי המאה ה-20 הוקסמו מהטלוויזיה וילדי המאה ה-21 מהופנטים על ידי המחשבים והסלולרים. אבל הנה עוד תיאוריה, ויהיה קשה מאוד להפריך אותה: ילדים הם ילדים הם ילדים.
בסך הכול הילדים - בכל תקופה, בכל מקום - משתמשים בכלים שהחיים נותנים להם. אנחנו מתפעלים מזה שהם יודעים להוריד שירים למחשב ולבנות מצגות פאוור פוינט מגיל שבע בעוד אנחנו עדיין מחפשים את כפתור ה-On/Off, ושוכחים שבשבילם הכול די חדש פה והם סקרנים ומתלהבים מהעולם הזה בזמן שאנחנו כבר חושבים על העולם הבא.
ואז אתה מוצא את עצמך חווה ורטיגו קוגניטיבי כשילדים עם סף קשב של דקה וחצי ביום חול עומדים חמש דקות מול פלקט של יורי גגארין כאילו שאין אינטרנט בעולם. מה זה? מי אלה? לא, לא השתמשתי בפתק החלפה.
אחר כך הם סירבו לצאת מדגם תחנת החלל מיר שהוצב באופן המערער את שיווי משקל וגורם להרגיש איך זה בחלל, נגעו במטאוריט בלהט משיחי כאילו היה סלע קיומנו, והקטנצ'יק סיפק את הפאנץ' הטרגי-קומי כשאמר שההתפוצצות העצובה של הצ'לנג'ר נראית על המסך כמו תמונה של ארנב. על אילן רמון הבנות כבר ידעו. הילדים למדו את מה שאני שכחתי: לא חשוב איך נראה הספר, חשוב מה כתוב בסיפור.
לפני היציאה נחתנו בחזרה למציאות. אולם התצוגה האחרון היה משופע במשחקי מחשב, Xbox ותלת-ממד שהוכיחו עד כמה אנחנו לא מאמינים שהילדים שלנו מסוגלים ליהנות ממשהו שלא מרצד מול העיניים. הם התלהבו, בטח שהתלהבו, אבל לא יותר מהרגע בו ליטפו חתיכה מהירח שהוצגה שם. אולי כי את משחקי המחשב הם כבר מכירים, אבל את הסיפור על הכלבה לייקה פחות.
כבר עכשיו ברור לי שחובה להכניס ללו"ז של אוגוסט 2014 ביקור בתערוכת מאובנים מעידן היו?ר?ה. יהיה מרטיט, הכי אקסטרים שיש. יכול להיות שהילדים של היום יהיו דור פורץ דרך, שבמו ידיו יגשים את חזון ה"עד גיל 21 תגיע לירח". הם יהיו שונים מאיתנו, כמו שכל ילד צריך להיות שונה מהוריו, אבל הם לא יהיו שונים בהרבה.
יומן הקפטן, תאריך בין כוכבי 0708.13, ערב: הילדים מהזן החדש שהתגלה אפילו מתעייפים. יש סיכוי לחיות בשלום לצדם.
