הו, השגרה המבורכת. לפעמים כל כך קל לשכוח עד כמה היא כזאת, אז מחליטים להכניס קצת עניין בחיים רק כדי להתגעגע אליה מהר מאוד. היא כל כך עדינה, השגרה המבורכת, כל כך פריכה ושבירה, כל דבר קטן יכול לפרק אותה. בטח כשמחליטים לשפץ את הבית.
החלטנו לבצע מתיחת פנים בדירה. לא משהו מנקר עיניים, רק צביעה מחדש, החלפת חלון, הסבת חדר העבודה לחדר לגדולה ותיקונים קלים. זה הספיק כדי שנחיה שבוע כמו משפחה ברובע דאחייה בביירות, ונבין כמה החיים שלנו היו טובים גם כשהקירות היו צבועים בצהוב דהוי והילדים הצטופפו בחדר אחד.
החיים בזבל. אם הייתי צריך הוכחה לכך, אז ארגון הבית לקראת השיפוץ הבהיר זאת. החיים עברו לנו מול העיניים והסתבר שהם מורכבים בעיקר מדברים שאנחנו לא צריכים. הארונות היו מלאים בגדים מהתקופה שבה כל העתיד היה לפניי, גילחנו לילדים חצי מכמות הצעצועים והשארנו להם רק קצת יותר ממה שיש ברגע זה באפריקה כולה, מצאנו עשרות קלטות וידאו מהחיים הפרה-היסטוריים שהיו לנו במאה ה-20, והכי נורא גיליתי שלאשתי יש יותר בגדים ונעליים ממה שחשבתי, וחשבתי יש לה הרבה.
אחרי המשחק המקדים בו הדירה רזתה 30 קילו ונראתה צעירה לגילה, הגיעה שעת השי"ן. חלק מתכולת הבית רוכזה במרכז הסלון כדי שהקבלן תיכף נגיע אליו יוכל לעבוד, וחדרי השינה הפכו למחסנים זמניים. ביום שלפני אפשר היה לחוש את השקט שלפני הסערה, ואת המאמץ הנואש של המשפחה להישאר יחד, לתת ידיים ולהחזיק מעמד מול הסחף. כראש השבט בעיני עצמי, ניסיתי להשרות אווירה קלילה, הרי זה הכי נורמלי לאכול ארוחת ערב לצד פחי צבע, סולמות וארגזי כלים. למחרת הכול השתנה. השיפוצניק הגיע, העבודה התחילה.
גברים קצת נרתעים משיפוצניקים. תמיד נדמה לנו שאלמלא העצלות המובנית היינו בונים לבד נישת גבס או לומדים איך להדביק ריצוף - הכול הרי נראה פשוט כשמביטים מהצד בבעל מקצוע מיומן עובד - וחוסכים לעצמנו אירוח אנשי עבודה מחוספסים, שהופכים לבית את הצורה, הופכים אותנו למלצר שמכין להם קפה בוץ בכל שעה עגולה, והופכים לנו את חשבון הבנק אחרי שעשו לנו מחיר טוב. לפחות לתפישתם.
אבל מה שמרגיז אותנו באמת זה שאם אתה גבר, אז השיפוצניק הוא גבר-גבר. הילדים קלטו די מהר שיש פה אחד שקודח הרבה יותר טוב מאבא שלהם, צובע יותר מהר ממנו, עושה קסמים עם לוחות גבס, שובר מחיצות ובונה קירות, מתקין חלונות אמיתיים ולא windows, ובמו ידיו הופך את החורבה שבה חיו לבית יפה ונעים שראוי למגורי אדם. ובנוסף, הוא נחמד. מאוד.
בסוף גם אני הוקסמתי מהכוכב העולה של הבית. מה לעשות, הוא אחלה גבר. גם הוא נחרד מהצפיפות הישראלית המיוזעת באילת - בדיוק כמוך. גם הוא דואג לעתיד ילדיו - כמוך בדיוק. בסך הכול גם הוא בשר ודם - בדיוק כמוך. לא מאמין לאף אחד - כמוך בדיוק. אדם מוזר הוא האויב שלך. בין קפה שחור לניגוב של חומוס, הצלחנו לרקום אחווה גברית אמיצה, ועדיין קינאתי בו על כך שלי לקח 15 שנה להבין שאין טעם להתווכח עם אשתי, ולו זה לקח רק יומיים.
בינתיים השיפוץ שאב את המציאות לתוכו, כמו חור שחור. אתה חי בעולם אחר. האיום האירני? אין בעיה, נאטום פה עם גבס. יוקר המחיה? טוב שבחרנו בצבע הלבן, זה באמת אחר לגמרי. השיחות עם הפלסטינים התחדשו? מחר נדבר עם החשמלאי על העברת נקודות החשמל. ברצלונה ביקרה בישראל? איזו התרגשות, מצאנו שולחן מחשב בדיוק לנישה של מטר על מטר.
הבית הפך לאתר בנייה, אנשי מקצוע באים והולכים, ופתאום שמתי לב שלחדוות העשייה הזאת יש מחיר. מה קורה פה? איפה המשפחה שלי? איפה החיים שהיו לנו? אני עדיין נספר במפקד בתי האב בישראל? הילדה ישנה בכל לילה אצל חברה אחרת, האישה והקטנצ'יק הפכו לפליטים שחברים רחמניים אספו לביתם, ואני נשארתי ספון בבית הריק, שומר על הארמון הנטוש וההרוס, מלך ללא ממלכה, כשרק אדי הצבע הקטלניים משמשים לי לחברה. השתדלתי לא לקחת ללב ולא לריאות.
אני מציץ במראה ומזהה שם גבר מזוקן, שחי כבר שלושה ימים על פלאפל או סביח, ממהר מהעבודה לחנויות כלי בית, משם לאתר הבנייה שהיה פעם ביתו, ומשם שוב לעבודה, ובלילות הוא חולם שהוא רץ על מטר-רץ, עד שנתקל בקירות גבס שהולכים וסוגרים עליו, ואשתו ובתו מתבוננות מהצד וגוערות, "שכחת לקנות גופי תאורה, שכחת לקנות גופי תאורה". אני לא פרויד, אבל זה בטח טרום-פוסט טראומה של משהו, כנראה של שיפוץ. תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.
היום האחרון של השיפוץ. ריח של סוף באוויר. ושל צבע אקרילי. הזדמנות אחרונה להוכיח לילדים שגם לאבא שלהם יש כישרון בידיים, הרי את כל הרהיטים בבית אני הרכבתי, רק שזה קרה כשחיים יבין היה מגיש טלוויזיה צעיר ומבטיח, אז די עם סיפורים בשחור-לבן, הגיע הזמן לחזור למגרש. רגע לפני הניקיונות הושבתי את הגדולה לידי, והרכבתי איתה שולחן מחשב.
הכול עבד לפי החוברת. שתי הנשים בבית, הגדולה והקטנה, ניסו לערער את הביטחון עם הערות כגון "זה לא כמו בשרטוט" ו"אתה מרכיב את זה הפוך" - משפטים שמשום מה הן לא העזו לומר לקבלן, ורק ליוו את עבודתו במבטים מעריצים - אבל לא התרגשתי. בשתיקה גברית בוטחת המשכתי במלאכת ההרכבה. מרוצה מעצמי, העמדתי את השולחן והכול היה מוכן לפינאלה הכנסת המגירה, הנפת ידיים, פודיום וחתימות. אבל משהו נתקע שם. דחפתי בכוח, ניסיתי לשפר זווית, אבל המגירה סירבה להחליק פנימה. "שמוליק, בוא תעזור לאבא", קראה הבת, ואני הרגשתי את כבודי מזדכה על הציוד.
נשמתי עמוק, ידעתי שיש לי עוד ניסיון אחד לפני שהשבט הקטן שלי יקרקף את הצ'יף שלו במבטי בוז, והחלקתי את המגירה בזווית חדה יותר. זה נכנס. היא הביטה בי ואני בה, והיה ברור שאין פה מקום לטעויות - יש כבוד. יש אבא בבית. הו, השגרה המבורכת.
