אין לי מצב רוח. כלומר, יש לי אבל הוא לא בשליטתי. לא תמיד. לא פעם הורים משליכים את התסכולים והמרירות שלהם על הילדים, וחבל מאוד שזה כך, אבל לפעמים, אולי ברוב הפעמים, זה פועל גם בדרך ההפוכה, כשהילדים הם אלה שקובעים את מצב הרוח של ההורים. בהיעדר אמצעים אחרים, זאת כנראה הדרך המתוחכמת שלהם לשלוט בנו.
יש לנו מדינה של שני מטר על שני מטר, עם מרפסת סגורה שמוגדרת על ידי האו"ם כחריגת בנייה, כך שהכול צפוף ומחניק פה, אבל מצד שני קרוב ונגיש. לא משנה לאן תיסע, אם תצא בבוקר מהבית עד הצהריים תיתקל בשלט "עצור, גבול לפניך". אנחנו אוהבים לטייל, הרבה שנים לא ביקרנו בסחנה, והחלטנו לנסוע למעיין הקסום הזה שלמרגלות הגלבוע.
לנסוע. לכאורה מילה תמימה שמקפלת בתוכה פעולה פשוטה, מנהלתית, הגעה מפה לשם. בפועל, מדובר בהימור שכל הורה לוקח על עצמו. כי נסיעה עם ילדים במכונית זה כמו מלחמה אתה יודע איך אתה נכנס אליה, אבל לא יודע איך תצא ממנה.
נסיעה משפחתית היא ניסוי בתנאי מעבדה, שרק המשתתפים בו מודעים לתוצאות. מהרגע שאתה הופך לאבא המכונית היא סוג של מבחן עבורך. מכלי תחבורה שהוציא ממך שירה על נפח המנוע וצריכת הדלק שלו, הוא הופך לחרדה קיומית על גלגלים. אתה גם צריך לנהוג בזהירות ועל פי חוק, ובאותה עת להיות הורה שדואג לכל מחסורם של הילדים. בקיצור, להיות גם הטייס וגם הדיילת. וזה קשה ומסוכן. ושום דבר לא בשליטתך, בטח לא מצב הרוח.
לפעמים אתה מתחיל את הנסיעה נינוח וגומר אותה עם דופק 200 אחרי שהילדים שלך והנהגים שסביבך עשו לך פוגרום, ומצד שני קורה שאתה נכנס לאוטו מבואס ויוצא ממנו קו?רן ומו?אר כמו מדריך טנטרה, אחרי ששרת עם הילדים ועם שלמה ניצן, "אבא בא, סבא בא, אריה מכפר סבא בא".
זה מתחיל ממש בהתחלה, כשהם רק תינוקות. ייצור ששוקל שני חלב ולחם, קובע איך תרגיש. אצל הורים צעירים שנוסעים עם תינוק יש שני מצבים: רועש או שקט. המעבר מאחד לשני חד, מהיר, מבלבל. לאימהות יש יתרון מובנה הן יכולות לעצור בצד ולהשתמש במפעל ההזנה הטבעי שלהן כדי לכבות את האזעקה האנושית.
אבא טרי הנוסע עם תינוק באוטו, נתון לחלוטין לחסדיו. כשפאברוטי הקטן מתחיל לשיר את הרקוויאם שלך, אתה מבין שהבעיה הזאת נוסעת איתך, ואם לא תטפל בה אז מישהו כנראה אתה יגמור עם טראומה ושריטות בפגוש. אז לא מעט אבות שורקים לילד, עושים פרצופים או שואלים אותו בעגה תינוקית "מה קרה?", כאילו שהוא באמת יענה, ופתאום מגלים שהם נוהגים נגד כיוון התנועה. במחשבה שנייה, נוכח המקרים הטרגיים בהם אבות שוכחים את ילדיהם נעולים במכונית, עדיף שהתינוקות יצרחו ויזכירו שבוא'נה, אני פה מאחורה.
הורים לילדים מתבגרים חווים את המצב ההפוך. דממת מוות. הילד במרחק נגיעה אבל בעולם משלו, עם אוזניות על הראש וסלולרי בידיים. כל ניסיון לדובב אותו ייתקל בשתיקה או בשיחה קולחת של המהום.
אצל הורים לילדים צעירים חוויית הנסיעה היא הרבה יותר מורכבת. אין לילדים חיתול כמו לתינוקות או יכולת התאפקות כמו למתבגרים, כך שאתה בכוננות מתמדת, דרוך כמו טייס F-16 לפני גיחה אל השוליים או לדרך צדדית, כדי שהם ידשנו את הסביבה. עם השנים אתה כבר הופך למפה אנושית של תחנות הדלק ומפרצי חירום. חוץ מזה, בניגוד לתינוקות או מתבגרים, יש עם מי ועל מה לדבר. כשהילדים שקטים ונינוחים, שואלים שאלות על הדרך, משחקים או שרים, אתה מאושר בקרוז קונטרול. סיפור הדרך הזה די תמציתי: הנסיעה? הייתה אחלה. אבל מצב של "בוא נריב ונראה תוך כמה זמן אבא ואמא חוטפים קריזה", זה סיוט שמעיף אותך דרך כל קשת הרגשות, מצחוק ועד בכי, כשבאמצע דחוסים שמחה, התקפי עצבים, פרצי אושר, אכזבה, תסכול ואיבוד עשתונות. בטיפול, גרסת כביש החוף.
מחקר אקדמי שח?לטרתי ממש עכשיו קובע שיש ארבעה שלבים שעוברים בנסיעת סיוט שכזאת עם ילדים: מעורבות, כעס, השלמה וענישה. אז אנחנו בדרך לסחנה, וסדנת השבי של שני המבוגרים הכלואים עם ילדיהם האהובים באוטו מתחילה. אני הטייס, אשתי הדיילת, והנוסעים הם כאלה שלא ראיתם אפילו בטיסת אל על לניו יורק. בשלב הראשון אשתי ואני ניסינו להפריד כוחות ולעניין אותם במשחקי דרך, אבל מהר מאוד הבנו שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא כלום לעומת מה שקורה במושב האחורי.
הכעס צף לו, והחלפנו בינינו את תפקידי "השוטר הטוב והשוטר הרע" בתקווה להרתיע את הילדים, אבל מהר מאוד שנינו הפכנו ל"שוטרים רעים" שמנופפים באקדח וירטואלי של איומים. הפושעים הקטנים המשיכו בשלהם. עוד לא הגענו למחלף ניצני עוז וכבר היינו מותשים נפשית. הגענו לשלב ההשלמה. הפכנו אדישים לסביבה. המבט הזגוגי בהה בש?משה הקדמית, השמיעה הפכה הכי סלקטיבית שאפשר והראש חשב על החיים שהיו לנו לפני שהוצאנו רישיון נהיגה. זהו השלב בו אתה הופך להר געש כבוי שרק מחכה להתפרץ.
אשתי הייתה הראשונה לשלוף, והעניקה להם טיפול כירורגי כשהפציצה "אין ארטיקים בסחנה". הייתה שנייה של שקט באוטו, כולנו הופתענו מהתעוזה. כן, השתמשנו בפטיש עשרה קילו כדי לדפוק מסמר, אז מה. מיד פרצה מחאה חברתית קשה של חמש דקות, אבל זה הצליח. בהמשך הנסיעה הם ישבו בדממה, מעכלים את הבשורה. זה היה צעד קטן להורים וצער גדול לילדים. נהגתי שעה וחצי והרגשתי כאילו אני חמש שעות על הכביש. למה יש לי תחושה שרוב הנתפסים על מהירות מופרזת הם ערסים או הורים שרק רוצים להגיע ליעד כי הילדים רבים באוטו.
הגענו לסחנה. אנחנו ועוד שלושה מיליון ישראלים. שתי מדינות לעם אחד. פקקים בכניסה, חום אימים, שתי משפחות מצטופפות על מטר של צל, המים מכוסים באנשים, האוויר מורכב מעשן מנגלים וריח של קרם הגנה, וכולם צועקים כי זאת הדרך היחידה לתקשר. אבל למי אכפת. הילדים התלהבו מפנינת הטבע הזאת, אז גם אנחנו. הרוחות הלוהטות של הדרך הפכו להתרוממות רוח. שחינו, צללנו והשתוללנו במים כאילו מעולם לא נסענו לפה. במכונית, דקה אחרי היציאה ודקה לפני שהם נשפכו מרוב עייפות, ברגע של חולשה עקב מצב רוח ממש טוב, הבטחתי להם שניסע לסחנה גם בשנה הבאה. כן. ניסע.
