האבולוציה מתרחשת לנגד עינינו. תם עידן החצי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ. כמו הווקמן, הווידאו ורונלד רייגן, גם החצי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ עברה מהעולם. עוד אפשר למצוא את המאכל המופלא הזה פה ושם באיזה חגיגת יום הולדת, אבל זאת שירת הברבור. העולם התקדם לפיצה.
חגגנו לילדה יום הולדת. היא בת 9. אמנם מדובר ביום לפי התאריך, אבל כל הורה יודע שזה לא יום אלא פסטיבל שנמשך שבוע ומאיים לקבל מעמד של חג לאומי. משהו בהשראת חגיגות ה-90 שנות שמעון פרס, מינוס הנאומים ושמעון פרס. אנחנו, דור ה"רוצים יותר מהכול", מגדל פה את דור ה"רוצים הרבה יותר מהכול", וימי ההולדת, שפעם הסתכמו בהזמנת ילדי הכיתה למקלט של הבניין כדי ללעוס בצוותא חצי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ לצלילי אבבא או אבאניבי, הפכו בשנים האחרונות למופע מרהיב שנראה כמו טקס הפתיחה של האולימפיאדה. ערב טוב קיסריה.
מצד אחד, אתה רוצה להרים אירוע ברמה, שלא יבייש את הילדה אחרי שכבר ראית כל מיני ימי הולדת עם מתנפחים, ליצנים, פינות יצירה, מטס F-16 והנחתת חייזרים. והכול מלווה בפשטידות, פסטות, סלטים ואוכל גורמה שגורם לך להרגיש שלא השקעת מספיק במתנה. מצד שני, חוגגים עם המשפחה, חוגגים בכיתה או בגן, חוגגים שוב עם החברים מבית הספר/גן ויש כאלה שעורכים עוד איזה אפטר פארטי לחברים הקרובים. שבוע שלם אתה רואה איך החסכונות של הילדים לאוניברסיטה מתאדים לטובת חטיפים, ליצן בג'ימבורי וכמובן, פיצה.
ההכנות לשבוע החגיגות אורכות גם הן שבוע. זה מתחיל במייל עדכון תמים שאשתך שולחת להורי החברים של הילדה, ונגמר בזה שאתה נהיה אחו?ק של הקופאיות בסופרמרקט אחרי ששלושה ימים הן רואות אותך עובד על השריר הדו ראשי כשאתה בא ויוצא עם חמש שקיות בכל יד. זה ממשיך בסגירת מקום לאירוע, כזה שתמיד יגדיר את אופי החגיגה. בבית? לך תזיז את כל הרהיטים מהסלון, תוריד תמונות מהקירות, תתנצל מראש בפני השכנים ותגדיל את הפרמיה של הביטוח. בפארק ליד הבית? שלום לך מר הובלות, תתחיל לעשות נגלות עם כל הסחורה מהסופר, ותדאג למספיק מים כדי שלא יזכרו מהחגיגה רק את הילד ההוא שהתייבש. חוף הים? שלום לך מר הובלות וכו'. אתה גר בבניין יחסית חדש ויש בכניסה מעין "חדר אירועים"? אוקיי, זה הכי קרוב למקלט מהאייטיז, אבל כדאי שתדאג לליצנית/מעגל מתופפים/בולע חרבות, או משהו שיגרום לילדים לא להשתעמם ולצאת לחקור איך עובד לוח החשמל של השכנים.
הילדים של היום מתוחכמים, מודעים, דורשים, וצריך לספק להם אקשן וריגושים. נו, יצאו בדיוק כמונו. משחקי סבנטיז ואייטיז נוסח החדרת נר לבקבוק ופרה עיוורת עדיין תופסים, אבל זה לא מספיק. צריך איזו אטרקציה. אז לא מעט הורים מנסים להוכיח שהגנום היהודי לא נעלם ומוצאים פתרונות יצירתיים, שגם מוציאים את הילדים עם חיוך וגם שומרים על כבוד המשפחה והגירעון התקציבי.
משחק סימני דרך, לדוגמה, עבר מתיחת פנים. זו כבר לא ריצת אלונקות מחץ לחץ ומרמז לרמז כדי לקבל בסוף חבילה עוברת שהמנצח בה זוכה לשבע דקות בגן עדן - המשחק שלעולם ישוחק בכל דור ודור. לא. זה הפך למשחק בו בכל תחנה יש הורה מחופש לתפארת, שמציג באופן תיאטרלי כתב חידה, אחר כך הודף את הילדים מעליו בזמן שהוא מחלק מים, ובסוף מקבלים פרס, שמחולק בין כולם. הקומוניזם עדיין חי.
החלטנו ללכת על קונספט ספורטיבי במרכז הטניס שליד הבית, שבו החוג של הילדה. לא, אנחנו לא אריסטוקרטים, וכן, אנחנו רוצים שהם ייהנו, אז טניס. אימון ואחריו משחקי כדור. משהו שיחזיר את הילדים הביתה עייפים אך מרוצים וההפך. בזמן שהקמנו את הקייטרינג, הילדים זכו לאימון כיפי, וכלת השמחה אפילו שיחקה בסרט נע נגד כל ילדה וילד מהכיתה שלה.
חשבנו שהנה, אנחנו בשיא האירוע, אבל אז סף הריגוש אפילו עלה כשהטניסאית הבכירה של ישראל, יוליה גלושקו, שבמקרה התאמנה במגרש הסמוך, החליטה במפתיע - מרצונה החופשי והנדיב, בלי שחתמה על חוזה "אטרקציית יום הולדת" ותוך הסתכנות בפציעה עקב חיבוקים - לפנק את הילדים הנלהבים בכמה דקות של אימון אישי, חתימות ותמונות. בחיי, זה רק הלך ונהיה טוב יותר. אחרי האימון הילדים שיחקו על הדשא, הבנות שפכו מים על הבנים, נהנו כשאלה תפסו אותן כדי "לסגור חשבון" והנה לכם קיצור תולדות החיזור. הפיצה מעולם לא הייתה טעימה יותר.
הילדה לא הפסיקה לחייך, וכשפתחה את המתנות בבית היא כמעט ריחפה באוויר מרוב אושר. בגדים, ספרים, משחקי חשיבה ויצירה. אמנם פחות קסום מפוסטר של סמנתה פוקס, אבל הרבה יותר חינוכי ופרקטי. די עם הנוסטלגיה, לק?דמה יש מחיר שלפעמים כדאי לשלם.
