ללכת עם ילדים ברחוב זה לפעמים כמו לוחמה בשטח בנוי. אתה נע בציר זרוע קיוסקים עמוסים בסוכריות ושוקולדים והדרך מלאה במכולות שמציבות מקררים של ארטיקים בחזית. אתה הולך איתם דרוך, מבט מלווה ארנק, מוכן בכל רגע לירות צרור של "לא-לא-לא", כדי למנוע רכישה לא מתוכננת של שני טילונים, שתוריד אותך מיידית שני עשירונים במדד ה"כמה קשה לחיות כאן". כבר למדנו שמינוס ועוד מינוס שווה פה מינוס גדול יותר.
כדי להפוך את הדרכים המסוכנות לבטוחות יותר אי אפשר להילחם בזה רק בכוח. יותר מדי "לא" והפופולריות עלולה להיפגע בסקרים. ובמקרה שלהם שלום עושים עם אוהב, אז מותר מדי פעם לשחרר כמה לירות כדי שיתפנקו. אפשר להימנע משוד לאור ניאון באחת הפיצוציות, כל מה שצריך זה קצת יצירתיות, כי בתחבולות תעשה לך מלחמה.
הדרך הכי טובה להתגבר על פיתויי הדרך היא לנצל את הזמן והמרחק כדי לשחק. כל דרך אחרת תהיה דרך לא דרך. שאלה כמו "איך היה בבית הספר?" תתרסק על קיר ה"בסדר"; אם תלך מהר מדי תצטרך בהמשך לעצור ולחכות להם - ילדים הולכים בקצב אחר משום שהעולם עדיין מסקרן אותם; לפעמים נעים סתם ללכת ולשתוק ביחד, אבל אז יש הפרשת יתר מבלוטת ה"תקנה לי". אז הכי כיף זה לשחק.
זה התחיל כשאני והילדון חזרנו מהים. אנחנו גרים מרחק הליכה מהחוף מסתבר שזה עדיין אפשרי גם בלי להיות שרי אריסון ובדרך חזרה הסברתי לו על מכוניות וההבדלים ביניהם. למה? בלי שום סיבה. אלתור של רגע. יש דרך ללכת וזמן להעביר ואנחנו ביחד, יד ביד, אז אפשר לעשות מה שרוצים ועכשיו אנחנו מדברים ומשחקים.
כזה היה המשחק עם המכוניות, השעשועון ע"ש זלדה "לכל אוטו יש שם". משחק שאבות אוהבים לשחק בו כי מכוניות זה השטח שלנו, והוא בן ארבע, ובגיל הזה בנים מתעניינים במוטוריקה מכנית שבאה על גלגלים. הסברתי לו שיש סוגים שונים של מכוניות, וכל מכונית מיוצרת על ידי חברה אחרת, ואפשר להבדיל ביניהם לפי סמל החברה שעל המכונית.
שיהיה ברור, להמציא משחקי דרך לילדים לא שונה מפיילוט בטלוויזיה. אתה הוגה רעיון או נזכר במשחק שאתה מכיר, מנסח אותו בראש, מחוקק לו חוקים אם צריך, ואומר להם שזה המשחק. הוא צריך להיות פשוט, מובן, מכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר, בדיוק כמו הפריים טיים שלנו. מיד לאחר שהמשחק יוצא לאוויר העולם הוא עומד במבחן האכזרי מכולם הרייטינג. זה נמדד ב"זמן עניין". לפעמים תוך דקה הם מאבדים קשב ומעבירים אותך ממחלקת הקריאייטיב למחלקת כספים עם איזה "תקנה לי", לעיתים זה מחזיק מעמד כמה דקות טובות אבל אתה חש שהפיילוט לא יחזיק מעמד ומנצל את אדי הריכוז האחרונים שלהם לחשוב על משחק חדש. ויש משחקים שהם הצלחה מסחררת.
הוא התלהב והתחיל לשאול מאיזה סוג כל אוטו שראינו. "זה עם הברק נקרא 'אופל'", והוא חוזר אחריי "אופל". "זה שיש לו ארבע טבעות נקרא 'אאודי'", והוא משנן כמו תלמיד חכם. כמובן שהילדון התלהב מהאריה של פג'ו, ופולקסוואגן קיבלה אצלו שם שנשמע כמו הכלאה בין שוויינשטייגר לאאכן. אנחנו גרים בשכונה מעמד ביניימית שמאכלסת הרבה יונדאי, מאזדה וטויוטה, כך שלא לקח לו הרבה זמן להתחיל לזהות את הסמלים שלהן כבר מרחוק.
אז אנחנו הולכים במעלה הרחוב, והילד שואל ומזהה ואני מבסוט. גם חוזרים בכיף הביתה, וגם נפתח לו עולם שלם שבו לכל אוטו יש שם, שנתנו לו יצרניו ונתן לו בעליו, לכל אוטו יש שם שנתנו לו קומתו ואופן עיצובו. על כל שם הוא הכריז בהתלהבות כך שכל העוברים והשבים יכלו לשמוע ולראות איך הילד שולט ברזי עולם הרכב, ואולי חשבו לעצמם שהאבא שהולך איתו הוא איזה יבואן רכב מצליח המרביץ תורה בבנו, ולא סתם אחד עם גופייה שבכלל רוב הזמן רוכב על אופניים חורקים.
בדרך הביתה אספנו את אחותו הגדולה. הוא סיפר לה על המשחק, והיא נכנסה לזה והגדילה לשאול באיזו מדינה כל מכונית מיוצרת. אנחנו הולכים, הם שואלים ואני בעננים. זה משחק לדורות! טוב, לפחות לשבועיים. אפשר לפתח אותו לאין ספור סדרות-בת. לדוגמה, בנסיעה הם יכולים לספור מה יש יותר על הכביש - סיטרואן או פיאט, מאזדה לבנה או מאזדה אפורה, רנו או טויוטה. אפשר לפתח חידון שבו אני אומר את שם יצרנית הרכב והם יורים בחזרה את שם המדינה שממנה באה, ומשם לעלות לרזולוציה של דגמים בכל יצרנית ולהגיע עד זיהוי צלליות לילי.
למחרת בבוקר הם באותו קצב, לא מורידים רגל מהדוושה. - "מה זה?", - "רנו", - "וזה?", - "דייהטסו", - "ומאיפה היא?", - "יפן", - "וזה עם הכוכבים?", - "סובארו". הם שואלים, אני עונה. ואז אני שואל והם עונים, בחלק מהתשובות מדייקים ובחלק לא. וככה יום אחר יום, ואני מתפעל, יופי של משחק, גם משפר להם את הזיכרון, גם מחדד להם את התפיסה המרחבית וגם מספק לי הזדמנות לגיטימית לחפור להם עם קצת גיאוגרפיה והיסטוריה.
זה עבד מצוין לכמה ימים, אבל אז הם נזכרו שאין שעשועון בלי פרסים. נרדמתי בשמירה, לא השכלתי לאתגר אותם. אחרי רצף של תשובות מדויקות ספגתי לפתע "אפשר ארטיק?" בגב. ילדים נו, זה התפקיד שלהם, לא? יאללה, תביא שלושה, לפחות היה כיף בדרך.
