דור הילדים הנוכחי הוא הדור הכי מתועד בהיסטוריה האנושית, לפחות עד שהילדים שלהם יגדלו. זה בגלל שדור ההורים הנוכחי הוא הדור הכי מתעד בהיסטוריה האנושית, לפחות עד שהילדים שלנו יגדלו. אם כל הילדו?ת שלנו נכנסה לשני אלבומים בכריכה קשה, שבתוכם הודבקו תמונות שלצדן כיתובים כמו "סחנה, אוגוסט 1982", הרי שבימינו הרך הנולד עוד לא יצא מבית החולים וכבר מחזיק בשלושה ג'יגה-בייט של היסטוריה אישית. ככה, כי אפשר.
הכול מונצח ונצרב בזיכרון המחשב, מועלה לפייסבוק, לאינסטגרם, לטאבלט, נשלח בהודעות לכל העולם ואשתו, נדחס להארד דיסק ולגיבוי של ההארד דיסק. מצד אחד זה מונע מהבית להפוך לספריית הקונגרס, מצד שני אנחנו הופכים קצת אובססיביים, לא? גם הדיוק מת מזמן, לא צריך לתפוס את הרגע, פשוט מסריטים את כולו.
מסיבת סוף השנה של הקטנצ'יק בגן נראתה כמו עוד מסיבת עיתונאים של הנשיא אובמה. הילדים הנרגשים ישבו יפה על הכיסאות הקטנים, ברקע נשמעו קלאסיקות כמו "היי הו היפו" ו"אצא לי השוקה" - הכי מעון ויצ"ו 1980 - אבל מסביב עולם אחר. עוד לפני שנשמע התו הראשון של המופע, ההורים עמדו דרוכים עם אייפונים, סמארטפונים ושאר-פונים, כדי לתעד את מה שאמור להפוך ל...ובכן, עוד מסיבת סוף שנה בהיסטוריה של הגן, רק שהפעם היא בהשתתפות הילד/ה, מה שהופך אותה לבלתי נשכחת. וכדי שתהיה כזו - חייבים לצלם. כל הזמן.
המופע יצא לדרך ועל פני כל ההורים, בלי יוצא מן הכלל, קפא חיוך ששמור רק למצבים האלה בהם הפלא ופלא הפלא רוקד, שר ומאושר. העיניים ננעלות עליו. אלה רגעים בהם גם האנשים הכי ציניים בעולם נמסים כמו חמאה על מחבת. במהלך "ריקוד הקיפודים" אין תקלות, אבל אז, בשיר בו "העכבר רץ לאחור אל המסתור" זה קרה נגמר הזיכרון בנייד. אמנם הסמארטפון לא יזכור, אבל כל הורה שחווה תקלה כזאת לא ישכח לעולם את הרגעים האלה. הילד רוקד כמו ג'ון טרבולטה ב"גריז", דופק חיוכים לכל הכיוונים, אבל כל היופי הזה לא מתועד כלל. נורא. הרי אירוע שלא תועד כאילו לא קרה. זה כבר מזמן לא כתוב בספרים, בשירים ובמפות הכוכבים זה חייב להיפתח כקובץ בתוך my pictures. איפה הצלילים, המראות והתנועות? הכול ישוב אל המצולות, בגלל כרטיס ה-SIM שבא פתע אל סופו.
אני שומר על קור רוח. תוך כדי חילוץ לאחור אל עמדה חדשה אני מוחק קבצים ישנים מהזיכרון, כדי לפנות מקום לחדשים. בינתיים, מולי, האירוע בעיצומו. "פעמוני היובל" נראה כמו הפקה של מתנ"ס לידו. "הסוס דוהר וממהר, עד שהוא עוצר", הם שרים ורוקדים, הידיים מאחורי הגב והרגליים בצעדי רדיפה, ממש כמו הריקודים הצ'רקסיים האלה מחוץ להיכל הספר, שפעם ערוץ 1 היה ממלא בהם את הרווח הצר בין שתי תכניות. זה הצליח, אני חוזר לצלם, אבל אחרי כמה שניות שוב מוצגת השורה "אין די זיכרון. מחק כמה פריטים". משורה כזאת משחרר רק המוות. או לפחות עוד כמה מגה-בייט. הרי מסיבת סיום בגן טרום-טרום חובה יש רק פעם אחת בחיים, אז דווקא עכשיו?
כמו טום קרוז ב"דו"ח מיוחד", אני מקבל הבזקים מהעתיד, ובהם אני יושב על כיסא עץ, מעליי המנורה מתנדנדת, מולי שולחן פורמייקה, ריח טחב בחדר, הבן שלי מביט בתשלילים, ופונה אליי בטון מאיים: "אני חוזר, וכדאי שהפעם תענה, איך אתה מסביר את החור השחור בין השיר על החתול לריקוד הסוסים?". אבל בעידן שבו איש בלי אייפון הוא החוליה החסרה בין הקופים לבני האדם, אין מה לדאוג. אשתי שלפה את הנייד שלה, והעולם שוב התמלא צבעים, קולות ותנועות.
תגידו, מי בכלל יצפה בכל התמונות והסרטונים האלה? אוקיי, עכשיו זה טרי וכיף לראות, וגם בעתיד אפשר אולי לשלוף צילומים לעבודת שורשים, או סתם להעלות זיכרונות מחופשה יפה בצרפת, אבל הכמות אדירה, חובקת שנים ומקומות, וממלאת בלי סוף שרתים, עננים וכל מיני דברים שעוזרים לנו לאצור את יצירת האמנות שנקראת "אני, עצמי והחיים". בקצב הזה נצטרך רפואה משלימה במיוחד שתספק לנו "חיים 2" רק כדי שנראה את עצמנו מתועדים ב"חיים 1".
הנה המלצה להייטקיסטים צעירים שחולמים לפתח את "ווייז" הבא. עזבו אתכם מתוכנת דיווחי תנועה שחוסכת לנו פקקים בצומת ביל"ו. לא תעזור שום תוכנה, אתם יודעים שהבעיה היא בצומת. די, תנו לנו את הדבר האמיתי ונגמור עם זה: פתחו שבב שיושתל בתוכנו ויתעד כל מה שנראה ונשמע בחיים, ובמידת הצורך נוכל להקרין את החומר על קיר. זה באמת ישנה לנו את החיים מ"לא נכון, לא אמרת לי להביא אבקת כביסה" ועד "הנה, כאן שומעים את הפקודה, אבל הסתערנו מהכיוון הלא נכון". זה יהיה נהדר. כלומר אסון, אבל נהדר, כי מי לא רוצה ריאליטי משל עצמו. בינתיים, עד שזה יקרה ולא רק בפרק של "בלק מירור" - בין תמונה לסרטון אפשר להמשיך לספר להם סיפורי סבתא.
