איך קרה שאחרי יותר מ-15 שנה ביחד היא הפכה מבלונדינית כחולת עיניים לסילבסטר סטאלון. ומה אני - גבר ואבא - עומד לעשות עם זה עכשיו. כלומר, אשתי היא עדיין אשתי, אבל מאז שהיא חלתה במחלת ה"fit-happiness" (כושר-אושר, אם תרצו) שחצי מדינה כבר לקתה בה, היא הפכה מאישה שאוהבת ספורט ואפילו משחקת כדורסל וטניס לפעמים, לחיה רעה שיכולה להביט לטירוני גולני בלבן של העיניים.
היא נכנסה לזה לפני פחות משנה. כמובן שעודדתי אותה. איזה גבר לא רוצה שאשתו תהיה אתלטית חטובה ששוחה-רוכבת-רצה, ותהפוך לנגד עיניו ממרתה סטיוארט לפמלה אנדרסון. אז היא התחילה להתאמן עם חברה - יש עוד גבר שהתממשה לו הפנטזיה - ושתיהן לקחו שיעורים לשיפור הכושר. תפסה לה מורה לשחייה משכיל, דווקא אחד שלא הכרתי, אפילו ראיתי איך זה מתחיל, לילה אחד התעוררתי...והיא התארגנה לבריכה.
עכשיו, ככה: להקפיד לשחות מדי פעם זה יפה, להתמיד ולשחות פעם בשבוע זה טוב, לשחות פעמיים בשבוע באופן די קבוע זה מעורר הערכה, לקום בחמש בבוקר כדי לשחות פעמיים בשבוע זה מעורר הערצה, לקום בחמש בבוקר כדי לשחות פעמיים בשבוע בים בחודש פברואר זה מעורר סימני שאלה. אצל בן הזוג. מה קורה פה? מי זאת? איפה אשתי? איך הפכתי מגבר ספורטיבי ואתלטי לסופר-נני, והיא הפכה לצ'אק נוריס?
טוב, כנראה שגם אני לא יכול להקיף אישה שלוש מאות שישים וחמש מעלות, וגם אחרי יותר מ-15 שנה ביחד תמיד נשאר סדק דרכו היא יכולה פתאום להתגלות. ואני גבר מודרני, שמפרגן ותומך, אז המשכתי להיות סופר-נני והיא המשיכה לשחק במחץ הדלתא. במקביל, היא והחברה החלו לרוץ ולרכוב על אופניים. ויהי אימון בוקר, ויהי אימון ערב, יום אחד. ועוד אחד, ועוד ועוד. הילדים התחילו להתגעגע אליה. ולהתרגל אליי - אומנת עם זיפים שמסרקת אותם בבוקר, משחקת איתם אחר הצהריים, מאכילה אותם בערב ומרדימה אותם בלילה.
בינתיים היא השתנתה לי מול העיניים, והפכה מאישה בוגרת לתיכוניסטית מאושרת שלובשת מכנסיים מידה 36 לתוך גוף ספוג ב"היי" מרוב אנדורפינים. בחלוף הזמן נוצר לה ולחברה הווי משותף, עם ביטויים כמו "דופק גבוה", "קצב שש", "אינטרוולים", "עצימות נמוכה" ועוד מילים שהזכירו לי את התקופה האפלה בה היא שכבה על הספה כמו אולסי פרי לפני המשחק ההוא, כשהיא מכורה קשות ל"אנטומיה של גריי".
בחופשת משפחות משותפת באילת, היא והחברה החליטו לעשות אימון משולב שמדמה טריאתלון וחברו לקבוצה מקומית. הן יצאו לפעולה באישון ליל, ואני קמתי לעוד בוקר של מיטה ריקה. הסטתי את הווילון כדי להכניס קצת אור שיעיר את הילדים, וראיתי את סוף העולם מול העיניים. אובך כבד, בקושי רואים את הקצה של המרפסת בחדר, והכול מסביב צבוע צהוב של נשורת גרעינית.
ארגנתי את הילדים וירדנו לחדר האוכל, כשאני חושש לחייהן. למטה פגשתי את בעלה של החברה - אבא שמפקד בגבורה על שלושה אינדיאנים - והרבצנו יחד ארוחת בוקר ישראלית טיפוסית, הכוללת עשרים צלחות עמוסות אוכל של מלון חמישה כוכבים. זה השכיח מעט את הדאגה לבנות, וא?פ?שר לשנינו להתרכז במה שהורגלנו אליו במשך חודשים: לדאוג לילדים. ואז הן חזרו שמחות ומרוצות, סיפרו שהאובך התחיל בבוקר, כשהן כבר גמרו את האימון (!?), ואכלו סלט (ויטמינים ומינרלים), ביצים (חלבונים) וקצת לחם ופירות (סיבים תזונתיים, סוכרים ופחמימות מורכבות).
הזמן עבר, האימונים הפכו ארוכים וקשים יותר, וזה אומר שלי ולשאר האבות שנשואים לצ'אק שלהם, יש הרבה יותר זמן איכות OK, זמן עם הילדים. לאורך כל התקופה הזאת פיתחנו גם אנחנו - הילדים ואני - הווי משלנו, צחוקים, בדיחות, סיפורים וחוויות שאימא לעולם לא תבין, לפחות עד שתפסיק להתאמן ותחזור לחיק משפחתה האוהבת. אבל אז הגיע יום התחרות: טריאתלון הנשים בהרצליה.
זה קרה לפני שבוע. שבת, 7:00 בבוקר, עם ישראל עדיין ישן, אפילו הציפורים עוד נוחרות על העצים, בזמן שהפלג שלה מעם ישראל שחה, דיווש ורץ. התמקמנו לצד המסלול ולפתע הילדים ראו את אימא מגיחה על אופניים, זורקת "היי" נונשלנטי באמצע עלייה שהזכירה לי את כיבוש החרמון. נופפנו לה והתקדמנו לעבר נקודת הסיום. בדרך היא והחברה שוב חלפו מולנו על אופניים, נינוחות וחייכניות כאילו שלדווש 20 קילומטר היה החלום שלהן מאז שהפסיקו לשחק בבובות, ואחר כך הן חלפו על פנינו בריצה. עודדנו בהתלהבות, הגדולה הספיקה לצלם. בקו הגמר הילדים הביטו בהערצה באימא הגיבורה שלהם מקבלת מדליה, ואני, שקיבלתי סיכת הצטיינות בכל בוחן בר אור שעשיתי בצבא, גררתי אותם בסוף התחרות לאוטו ושאלתי אותם מה הם רוצים שאכין להם לצהריים. אבויה, ממחר מתחילים לרוץ.
