הדבר הראשון שהוא שאל אותי בבוקר היה כמה נגמר בכדורגל, וידעתי שאני עושה משהו נכון. ערב קודם הלכתי לראות את גמר ליגת האלופות אצל חבר. "אבא, למה הם משחקים בלילה", הוא שאל כשעמדתי בדלת, ואני עניתי "כי ככה קבעו", למה לבלבל אותו כבר בגיל ארבע עם דברים כמו פריים-טיים, פרסומות, כסף, רייטינג ועוד כל מיני דברים שהם לא בוב ספוג. הוא שאל אותי איזה משחק זה ואישר לי ללכת עם "שיהיה לך כיף". למחרת, על הבוקר, הוא שאל מי ניצח, באיזה צבעים שיחקו הקבוצות ואחר כך קם להתארגן לגן. כדורגל היה הדבר הראשון שקפץ לו לראש כשפקח עיניים. אני לא הגבר היחיד בבית.
יש כל מיני שלבים בהתפתחות של בנים שעבור חלק מהאבות הם די נחשבים, ואחד מהם זה הבנה ועניין בספורט. אין לתאר את השמחה שפורצת כשהילד מתחיל לשאול מי הצהובים ומי האדומים, מה התפקיד של השופט ומה צריך לעשות עם הכדור. באותם רגעים אתה מבין שההסבר שיוצא לך מהפה הוא כמו ביס מעץ הדעת בשבילו. פתאום הוא מגלה עולם חדש ומסעיר, עמוס צבעים, ריחות, קולות וגרעינים שחורים. הוא בן ארבע, ומבין שיש אנחנו והם, שהטובים צריכים לנצח את הרעים, בדיוק כמו בשלגייה או בספיידרמן, רק שזה קורה במציאות ובדרך כלל מעורב בזה כדור כלשהו.
לא מעט אבות מתרגשים כשהבן נדבק בחיידק הספורטיבי, חיידק שמקנן בך לאורך שנים וקשה להיפטר ממנו. הרי אותם אבות כרסתנים ומקריחים בהווה היו לא מזמן נערים עם קוביות בבטן שחלמו להיות מייקל ג'ורדן ומשום מה, באמת שלא ברור איך, הפכו ליועצי השקעות או סוכני ביטוח. ואולי עכשיו, כשהקטנצ'יק בועט בכדור, יגדל להם בבית כריסטיאנו רונאלדו 2.0 ויוכיח שיש להם גנים של אלפה-דוג.
זה מתחיל לפני גיל שנתיים עם הברה שמזכירה את המילה "כדורגל" בכל פעם שמסך הטלוויזיה צבוע בהרבה ירוק, ועם הזמן הילדים מתחילים לזהות כדורסל, טניס ועוד כל מיני ענפי ספורט שאבא מעדיף לראות ולא לעשות. כשהילד קיבל לפני שנה במתנה חולצה של שוער נבחרת איטליה ג'יג'י בופון, הוא התלהב וסירב להוריד אותה מעליו. לפעמים - ושלום לכם סוכני החרש של המועצה לשלום הילד - הלך איתה יומיים רצופים כשרק המקלחת מפרידה ביניהם לחמש דקות. הוא לא היה מזהה את בופון גם אם זה היה בא להוציא אותו מהגן, אבל כשהראיתי לו ביורו 2012 במי מדובר והוא החל לקפוץ כמו שוער ולהתעניין במשחק, הבנתי שאפשר לסמן וי גדול על עוד שלב שתיאוריית השלבים ההתפתחותיים של אריק אריקסון איכשהו לא מתייחסת אליו.
לפעמים הוא מנצל את זה שאני מעדיף לצפות במשחק במקום להקריא לו סיפור, וככה הוא גונב עוד כמה דקות לפני שנרדם על הספה בסלון. ברור לי שזה יכול להתפתח להתמקצעות מבהילה סטייל האחיין שלי, שמכיר את הסגל של ריאל מדריד יותר טוב מהמאמן שלה. ברור שאולי גם בעתיד הילד יהיה כמו אבא שלו איש מבוגר שמעדיף לצפות בבני יהודה מנצחת את מכבי תל אביב במקום לנצל את הזמן כדי להמציא, נניח, אפליקציה מנצחת שתסדר את כולנו שלושה דורות קדימה, או לפחות לעשות משהו מועיל ממש עכשיו כמו לתלות כביסה. אבל זה מעין מחיר שכדאי לשלם, ולו כדי לזכות ברגעים של הנאה משותפת. עכשיו, ובעתיד.
לא חסרות לנו פעילויות משותפות עם הילדים, אך צפייה משותפת בספורט זה משהו שתמיד יוכל להיות לנו. זאת מעין השקעה לטווח ארוך. מתישהו הוא יפסיק ללכת לגינה ולשחק עם אבא מחבואים, אבל בגמר ליגת האלופות של 2030 עדיין נוכל לצפות ביחד, בלי נדר. בעידן שלנו לא צריך ללמד את הילד לזרוק חנית, אין מסעות ציד, ולא מפליגים על ספינה לאורך שבועות כדי לגלות יבשת חדשה, אז מה שנשאר לך אבא'לה, זה לבדוק את התוקף בדרכון ולקחת את הבן לברצלונה או למנצ'סטר כדי להעביר אותו טקס חניכה מודרני בו הוא עובר עוד שלב בהפיכתו לגבר. אין לנו לתת לך שרשרת משיני כריש, אבל קח את התוכנייה של המשחק ובוא תצטרף לשבט אוהדי ארסנל.
עם הזמן ברור שהוא ייחשף לפריים-טיים, פרסומות, כסף, רייטינג, וגם לפוליטיקה, שחיתות, אלימות ועוד כמה דברים שהם ספורט וממש לא בוב ספוג. אבל בינתיים אתה מזהה את התשוקה הספורטיבית נובטת בו, את יצר התחרותיות, את השאיפה לניצחון, את ניתוב האנרגיה מ"אני בן שנתיים, ורוצה לעצב לכם את הבית בסגנון אקלקטי" ל"אני בן ארבע והגעתי לפני אבא בתחרות ריצה". ואתה שמח ומעודד את זה. נוצר לכם עולם משותף. עוד עולם משותף. אתה יודע ששניכם מטפסים עכשיו על גבעה חדשה וזה אחד מה"יום אחד כל זה יהיה שלך" שהוא יכול לקבל ממך. אתה הצייד המנוסה שמכיר היטב את הג'ונגל, והבן שלך צועד בעקבותיך, סומך על החושים שלך, לומד מהתנועות שלך, מחקה אותך. או קיי, בואו נודה בזה רוצה להיות כמוך. לפחות כרגע.
