זהו, שבועות מאחורינו ועכשיו אין יותר חגים עד החגים. מעכשיו, אחרי שנפרדנו לשלום מסודוקו ההורים שנקרא "לוח חופשות חגי ישראל", מחכה לנו עתיד שכולל רק ים, עבודה, שמש, עבודה, והפקת הענק בעלת השם האירוני "החופש הגדול", ששום עבודה לא תכסה את הבור התקציבי שתשאיר בכיסים המחוררים שלנו.
חג השבועות היה הפינאלה בלבן לחודשים בהם אלפי אבות התרוצצו וטרחו, כדי שהילדים יכירו ויוקירו את מורשת ישראל. הם היו הזרוע המבצעת של הדמות הפדגוגית בבית, זו שמשתפת פעולה עם הממסד - אמא. זה לא בדיוק "אדונים ומשרתים", אלא יותר "גבירות ושרתים", כי את האבות פחות מעניין להכין קישוטים לסוכה או לארגן מסיבה לחנוכה. הרי אם זה היה תלוי בנו, היינו מלבישים את הילד בטרנינג וטריקו, דוחפים לו גזר ליד ואומרים לו שאם שואלים בגן למה הוא התחפש בפורים, שיענה "ארנב". אימהות, מנגד, קמות בשש בבוקר, דופקות לילדה שליכטה של איפור על הפנים ובשבע אתה רואה בסלון רקדנית פלמנקו מייד אין ספיין.
לאורך תשע שנות אבהותי מעולם לא פנה אליי גבר, שהוא במקרה אבא לאחד הקולגות של ילדיי בגן או בבית הספר, ושאל אותי, "אז מה נארגן להם לפסח?", או הביט בי במבט מודאג וסינן, "אני מקווה שההצגה שאנחנו מכינים להם ליום המשפחה תהיה מוכנה בזמן". השיחות זורמות יותר בכיוון של "מדהים שאלכס פרגוסון פרש". אתה יכול לעמוד ולדבר עם איזה אבא בגן חצי שעה על סר אלכס, בלי לדעת מהו שמו, מקצועו ואזור מגוריו, ולהרגיש אשכרה חבר שלו, ואחר כך להיפרד בלחיצת יד ולא להיתקל בו חודש. וכשתיתקל בו, זה ינוע בין "אהלן" סתמי לשתיקה מביכה או חוסר זיהוי הדדי.
אצל אימהות זה אחרת. שיחה של דקה על הרישום לגן בשנה הבאה - עוד תחום שנמצא באחריותן הבלעדית - יכולה להפוך לחברות לכל החיים. בטח אצל אשתי - פייסבוק אנושי שמגיע אליך בפריסה ארצית. אימהות הן פשוט כוורת של מידע שזורם ומשותף בחלקיקי שנייה. בזמן שאתה מנסה לזכור את שם הגננת, הן כבר יודעת בעל פה את שמות האחים הקטנים של שאר ילדי הגן. יש גם אבות מעורבים, בטח. כמו שיש טבעונים בטקסס. לנו פשוט קל הרבה יותר לזכור שיש ב-22:00 פוקר עם החבר'ה מאשר להכין משלוח מנות למחר.
אי אפשר להגיד שכל העניין הזה לא נוח לנו. כל אבא מכיר את הטלפון הזה במהלך היום, כשקול מתכתי של אישה שנשואה לו פולט לאוזן, "תקנה תפוחים ודבש, הוא צריך למחר לגן". ככה זה. יש עניינים שבהם אבות הם ראש קטן. דרג מבצע בלבד. תביא, תיקח, תקנה, תאסוף. האימהות מארגנות הכול. קונות סופגניות לילדי הכיתה בחנוכה, רוכשות תחפושות לפורים ועל הדרך עוד זוג נעליים, מזכירות שמחר יש הצגה לכבוד פסח, דואגות לזר ומלבישות את הילד בלבן לשבועות, יודעות בדיוק מתי הילדים בחופשות חג, רושמות לקייטנות, ממציאות פתרונות קסם לימי החופש הלא נגמרים במהלך השנה, ואתה רק צריך להיות שליח זמין למשימות. אה, וכמובן לצלם אותם מוציאים לפועל את המפעל של אמא. לצלם, כל הזמן.
יש רק חג אחד בו האבות הם המלכים. אנחנו המארגנים והמוציאים לפועל, ואפילו עושים זאת בחדווה יחסית: ל"ג בעומר. לאף אבא לא אכפת אם הרשב"י כן מת או לא מת ביום הזה, או שתוצאות מרד בר כוכבא עגומות יותר ממלחמת לבנון השנייה. פעם עוד היו תולים במדורה בובות של היטלר ונאצר ומכינים חץ וקשת, אבל גם על התוכן החינוכי הזה ויתרו ברוב המקומות. כנראה שכל מה שגברים רוצים לעשות בחיים זה לאסוף קרשים ואז לשרוף אותם, אחרת קשה להסביר את רוח ההתנדבות הגברית ששורה על החג הזה.
תמיד יהיה אבא עם טנדר, תמיד יהיו שניים שיעזרו לו, ואז בשעת השי"ן פתאום האבות לוקחים את העניינים לידיים. אבא אחד שולח את הילדים לעזור להוריד קרשים מהאוטו, אבא אחר מתקין את המדורה, השלישי משחיל תפוחי אדמה בחוט ברזל והשאר עסוקים בלנבוח על ילדי הכיתה לא להתקרב לאש. הלו, זה בכלל לא חג לילדים, זה החג שלנו. כשהאש בוערת, זה מדהים לראות את האבות - ללא הבדל דת, כרס או הכנסה - עומדים גאים ובוהים בה. מדי פעם מישהו זורק עוד קרש, או "מסדר" קצת את המדורה, העיקר לשחק באש.
אבא או לא אבא, האש מהפנטת אותך. כאילו האדם לא קיים כבר אלפי שנים, ירד מהעצים, התביית, המציא את הגלגל ואחר כך את האייפון, הלך על הירח ויצר את הקרוקס. כנראה שיש דברים שמתפתחים לאט יותר מבחינה אבולוציונית. גברים, למשל.
