לפעמים סיגר הוא סתם סיגר אבל לא תמיד מקלחת היא רק מקלחת. זה החדר שמגדיר לך מה מעמדך בבית, כמה שוקלת המילה שלך, איך אתה נתפש בעיני המשפחה שבראת לעצמך, האם יש לך יכולת לכפות מרות או שבעצם אתה די סמרטוט. יש את הרגע היומיומי הזה, הפרוזאי כל כך, שבו אתה שולח את הילדים להתקלח ומוצא את עצמך סודק במו ידיך את סמכותך. זה קורה יום אחרי יום, כמו זרם דק שלבסוף מחליק את האבן. דקה קטנה, שמבהירה לך דבר פשוט: אתה אבא בדיוק כמו אבא שלך, רק שיש לך עוד מה ללמוד ממנו.
הגדולה שרועה על הספה ובוהה באיזו סדרת נוער שיכולה בקלות להתאים לערוצים עם קוד אישי, הקטן מול המחשב לומד מדייגו ודורה את רזי החיים וגם קצת אנגלית על הדרך, אתה שטפת עכשיו ערימה של כלים, סידרת את הקניות במקרר וכבר חולם על בקבוק בירה מול "שובר שורות". זה הזמן להכין את הבית לשעת הת"ש שלך אחרי עוד יום ארוך מדי שבא אחרי לילה קצר מדי.
בקול נמוך ורגוע אתה פולט לחלל האוויר "יאללה, למקלחת", קליל ונאיבי. כבר ראית משפחות אירופאיות בבתי מלון, איך הילדים שלהם יושבים שקטים ליד השולחן ואוכלים בסכין ומזלג. אצלם בטח לא צריך לבקש, הרי הילדים שלהם נכנסים מרצונם החופשי להתרחץ. פה צריך דחיפה קטנה. תזכורת רפה. אתה אופטימי, אבל המילים כבר מזמן התפוגגו בחלל הסלון שתיכף תצטרך לסדר.
החלום הפרוע הוא ששני הילדים, הגדולה בת תשע והקטן בן ארבע, יכבו את המסכים מולם הם נטועים, יקומו בדממה ממושבם, יזרקו לכיווני חיוך ויוסיפו "תודה שהזכרת, אבא", כשהם עושים דרכם למקלחת. כן, בטח. חצי טון למעלה וקול יותר תקיף, "כנסו להתקלח". מקלחת? קדחת. חמש שניות אחר כך, כבר מגיע החיתוך הצבאי וחצי צעקה - "אמרתי משהו, לא?". מיד פורצת מחאה חברתית ששום טרכטנברג לא יוכל למסמס. הם הרי היו בדיוק באמצע.
הסיטואציה הזאת מוכרת מדי. אתה עומד בסלון ובעצם שומע את אבא שלך. זה לא אמור להיות ככה, אבל זה ממש ככה. בכל יום ממציאים 20 אפליקציות חדשות, מתישהו גם תרופה לסרטן תימכר בבתי המרקחת כמו אקמול, אבל איך משכנעים ילדים לעזוב הכול כדי לבזבז לך את המים החמים, ובלבד שיהיו מצוחצחים לפני שיחלמו חלומות נקיים?
בעיה. הרי היחסים קרובים מדי, משפחתיים. אי אפשר להוריד פקודה או לאיים בשימוע לפני פיטורים. עומדים שניים שנמוכים ממך במטר ושלושים שנה, ואומרים לך ששם אתה אולי גבר, אבל פה אתה לגמרי אבא. יש לך סמכות, חבוב, אבל היא קצת מוגבלת. אתה לא איזה אבא מהמאה ה-16, שמעביר את הילדים אינקוויזיציה. אבא שהוא השוטר-הרע-תמיד, שמגונן ומעניש, מפרנס ומעניש, מחנך ומעניש. וכשצריך מעניש.
מילה במאה ה-16 הייתה מילה. מה מילה, מבט היה מספיק. בין אם מדובר באציל ששפחה-אומנת הייתה מגדלת את ילדיו בזמן שהוא מעשן מקטרת וצד פסיונים, ובין אם קוטף כותנה שילדיו סחבו לו את השק העיניים הקטנות רואות איש גדול שיודע הכול, כזה שעד גיל מסוים אפשר לכבד. אבל התקדמנו די הרבה מאז, אנחנו נאורים ולנאורות יש מחיר. בינינו, עם כל הצער שבדבר, מי רוצה לחזור לתקופה בה אין מברשות שיניים.
התוצאה צפויה. כמו אתמול, כמו מחר. זה נע בין התרפסות להתלקחות, תלוי כמה סבלנות נשארה לך במיכל. כמו סוחר שפל אתה מרשה להם משהו מתוק לפני השינה או עוד פרק אחד אחרון, העיקר שירטיבו את עצמם לרגע ויצאו. לפעמים זה עובד ואתה מרגיש רע עם עצמך. לפעמים, כשאין סבלנות, אתה מרגיש עוד יותר רע אחרי שפיזרת שלושה איומים, הטלת שני עונשים שלא יחזיקו מעמד אפילו שעה והרמת את הקול גבוה מדי. אתה הרי מתקלח אחת ליומיים במקרה הטוב, אז למה אתה נלחם על מה שממילא אתה לא מאמין בו.
ואז, באמצע הקרקורים של יונית לוי, הם באים בפיג'מות, מבריקים ומסורקים, מדביקים נשיקה ונצמדים אליך. אתה מרגיש כמו רוברט דובאל על הגבעה ההיא, ויודע שריח של שמפו בערב מריח כמו, ובכן, כמו ניצחון.
