קיץ. חם בחוץ ובחרת לקחת אותם לקניון. עד עכשיו הם תמיד היו נוחים ונעימים במקומות כאלה ולא תיארת לעצמך שכשתעברו ליד דוכן הממתקים ותגידי לילד "לא" לממתק (הוא כבר אכל שניים) תתחיל כזאת סצינה. זה התחיל בבכי ותחנונים תוך דקות הגיע לצרחות והמשיך בהשתטחות על הרצפה וצעקות.
טנטרום - התפרצות זעם האופיינית למרד גיל שנתיים הוא שמה של התופעה וכשזה קורה במקומות ציבוריים זה מאוד לא נעים להורים. וגם לילדים. קשה לתאר במילים את התחושה שלנו כהורים כשאנו נתקלים בילד האהוב והיקר שלנו מתפרץ וצורח כמו מפלצת קטנה ופצועה.
למה זה קורה להם?
תוקף את ילדינו כשהכעס והתסכול הפנימי שלהם משתלטים עליהם. ברגעים הדרמטיים החוויה בהחלט לא קלה גם להורה וגם לילד. אבל כעס וזעם הם שלב חשוב בהתפתחות התקינה של הילד וחלק בלתי נפרד מתהליך הגדילה. בדומה ליכולת היצירתית, לדמיון ולרצונות גם העוצמות של התקף הזעם שונות מילד לילד.
עוצמות ההתקף מושפעות מגורמים שונים כמו למשל המודל ההורי. אם לאמא או אבא יש "פתיל קצר" והם נוטים להתעצבן או לצעוק יש לכך השלכות. גם למיקום במשפחה יש השפעה, כשהילד הוא שני בסדר רואים לעיתים אח בכור שובב, מרדן, שעושה להורים "צרות" ובעקבותיו האח השני הרבה פעמים תופס את המקום של "הילד הטוב" והמרצה. הוא יהיה נינוח ורגוע מאחיו רק כדי להיות מובדל ממנו.
ההתעקשות שלהם לעשות הכול לבד, להתנגד לכם, לבדוק גבולות היא חלק מצורך פסיכולוגי המותאם לגיל שבין 1.5-4, בו הילד רוצה להפגין את יכולותיו ואת התקדמותו בחיים. הסירוב להורים מגיע מתוך הרצון העצום להוכיח שיש לו יכולת החלטה והשפעה. כשהוא נוכח לדעת איזו תגובה מעורר בכם הסירוב שלו הוא מבין שהוא חשוב.
ילדינו זקוקים לאורך חייהם להרגיש נפרדים וייחודים, לעשות דברים בצורה עצמאית ולהצליח גם אם זה קצת מלכלך ועושה בלגן. הם רוצים להרגיש ייחודיים ושונים מהאחים שלהם וזו הסיבה שהם בוחרים לעיתים בצורת התנהגות אחרת.
לא מזמן הגיעה אליי אמא שספרה שבנה בן השנה וחצי מתעקש לאכול לבד וברגע שהיא מנסה להאכיל אותו הוא צורח ובוכה וזורק את האוכל על הרצפה. במקרה הזה, הגילוי המפתיע של הפעוט, שהוא יכול לעשות דברים לבד מרגש מאוד. עלינו כהורים לאפשר לילדים את העצמאות והביטוי העצמיים גם במחיר של קצת לכלוך ואי סדר .
לעיתים נפגוש ילד כבן שנתיים שאומר "אמא אוהבת עגבנייה, אני לא אוהב עגבנייה". ההגדרה העצמית ההפוכה מהאחרים בסביבה היא גילוי נוסף של עצמאות.
סביב גיל שנתיים מתוך הרצון ליצור לעצמם נפרדות מההורה, ילדים רוצים להתנסות לבד ומרבים לסרב. 'דובון לא לא' זו בהחלט הגדרה נכונה. השלב הזה קריטי להתפתחות תקינה ועלינו כהורים לאפשר לילד להתבטא, להתנסות לבד בטיפוס בסולם בגן השעשועים, להתלבש בכוחות עצמו ולנסות לנעול את הסנדלים לבד גם כשממהרים בבוקר (אין מה לעשות, קומו קצת קודם) .
יחד עם זאת הילד חייב להרגיש גבול חיצוני ממנו. כשהוא חווה התקפת זעם ותסכול הוא חווה תחושת חוסר אונים גדולה מבפנים הנובעת מהיעדר גבולות פנימיים בגיל הזה. כהורים יש לנו כאן תפקיד חשוב. אם נצעק ונגיב בקיצוניות זה רק יגביר את תחושת התסכול של הילד ויעצים את הבהלה של שני הצדדים.
אז איך מתמודדים?
ראשית זכרו שזה חלק משלב התפתחותי תקין. בשלב השני צריך לנשום עמוק לגשת אל הילד ולחבק אותו חיבוק תקיף ואוהב. אל תדברו הרבה. בשלב זה למילים אין מקום. פשוט תהיו עם הבכי ועם ההתפרעות עד יעבור זעם.
אחרי שהזעם עובר אין טעם לדבר על זה. השיעור המשמעותי שתלמדו את הילד שלכם טמון בנוכחות שלכם ללא כעס וזה לא קל! כך עם הזמן תיבנה בתוכו מערכת גבולות והכלה פנימית והוא יידע להרגיע את עצמו גם ללא נוכחות הורית.
והנה דוגמה מהילדים הפרטיים שלי: כשהייתי בחודש תשיעי יונתן בני הבכור היה בן 2.7, הוא חטף התקף טנטרום בקניון כשסירבתי לבקשה שלו לקנות משהו. נאלצתי להרימו מהרצפה בעודו בוכה, צועק ומהווה הצגה לעיני הקהל הרב ולרדת אתו על הידיים במדרגות הנעות. חיבקתי אותו ובלב אמרתי לעצמי "זה עוד מעט ייגמר..."
כשהגענו לחנייה הוא אמר לי פתאום: "אמא נרגעתי אפשר לחזור? אמרתי לו שלהיום סיימנו וננסה שוב מחר"
הוא בכה כמה דקות ואז התחיל לשיר.
מאז זה לא קרה שוב מחוץ לבית כי כל מה שהייתי צריכה להגיד זה "אם... אנחנו פשוט נלך הביתה" בלי כעס ובטון מכיל ואסרטיבי. הוא כבר ידע מניסיון שכך באמת יהיה.
המסקנה החשובה היא שחשוב לעמוד במילה שלנו כהורים ולתת להם כל יום הזדמנות חדשה.
ומה עובד אצלכם כשהילדים נכנסים להתקפי זעם של גיל שנתיים? אתם מוזמנים לשתף אותי בתגובות וגם להפנות אליי שאלות.
ליאת רוקח זמרוני היא מדריכת הורים ויועצת במשפחה בשיטת "שביל ההורות"
לאתר שלה