התחושה המוכרת של המחנק בגרון, העיניים מתלחלחות ואז לפתע דמעות מתחילות לזלוג ולא עוצרות. למרות שכולנו בוכים מדי פעם, בעקבות כאב פיזי או רגשי, או ככה סתם כי נכנס לנו משהו לעין, רובנו לא יודעים בדיוק איך עובד מנגנון הבכי ולמה הוא בכלל קיים?
מקורו של הגירוי הרגשי שמייצר אצלנו את הדמעות הוא במוח, באזור שקרוי המערכת הלימבית הקשורה בין היתר לביטוי של רגשות שונים. באמצעות המוליך העצבי אצטילכולין, המצוי באזור זה, ניתן לשלוט על מערכת הדמע, והפרשה מוגברת של המוליך ממריצה את ייצור דמעות. הדמעות עצמן מיוצרות מבלוטת הדמעות שנמצאת בין גלגל העין והעפעף והן שוטפות את העין ויכולות להתנקז דרך צינורית ניקוז שנמצאת בצד המרכזי של כל עין וזורמת לתוך האף. כאשר הבכי גובר, דומה הדבר לסתימה בכיור, והדמעות פשוט עולות על גדותיהן והעודפים מתחילים לנזול על גבי הלחיים.
קיימים שלושה סוגי גירויים שגורמים להפרשת דמעות: הגירוי הראשון, הוא בעצם מנגנון פיזיולוגי שגורם לכך שהדמעות מיוצרות כל הזמן והן שוטפות את העין ושומרות על הקרנית שנמצאת בקדמת העין, וגם מונעות מהעין להתייבש. הגירוי השני הוא רפלקס, כמו במקרה של כניסת חלקיקים שונים או אדים לעין, או קילוף בצל וחשיפה לאבק. הגירוי השלישי הוא הגירוי הנפשי שמוביל להפרשת דמעות בכמות גדולה יותר, והוא יכול לנבוע מרגשות כמו עצב וכאב, אך גם מרגשות של שמחה. במצבים מסוימים, לא מדובר בגירוי אלא בשימוש בבכי ככלי להשיג "רווח משני" כלשהו, כמו הקלות מסוימות או מחילה על דבר מה רע שעשית או סתם כדי לקבל תשומת לב.
נשים בוכות פי 5 מגברים
תפקידו של הבכי אינו רק רגשי, ויש לו כמובן גם תפקיד פיזיולוגי. הבכי מעודד את הפרשתם של הורמוני לחץ וחומרים שונים מהגוף. מחקרים בתחום מצאו כי ייתכן והורמון המין הגברי טסטוסטרון יכול למנוע בכי, בעוד ההורמון שמעודד את יצירת חלב האם, פרולקטין, מסוגל לעודד בכי מה שיכול להסביר, לפחות באופן חלקי, מדוע נשים נוטות לבכות פי חמישה יותר מאשר גברים.
אבל גם להתניות חברתיות יש חלק בכך שגברים בוכים פחות. מחקר אחר שפורסם ב-2011 ערך השוואה בין הנטייה לבכי של גברים ושל נשים כתלות במדינה שבה הם גרים ובפתיחות התרבותית שלה. המחקר מצא כי במדינות מערביות בהן חופש הביטוי והפתיחות מפותחים יותר, כך גם גדלה הנטייה של גברים לבכות.
גם בקטגורית הבכי החלש או הקולני נמצא כי ידן של הנשים על העליונה, ונשים נוטות לבכות בקול רם יותר מאשר גברים. ההסבר הפשוט הוא ככל הנראה מפני שלנשים ניתנת יותר לגיטימציה חברתית לבכות בכללי, ובאופן קולני בפרט. בתרבויות רבות בכי אצל גבר נחשב כסימן לחולשה, לכן הגברים בחברה זו יהיו עצורים יותר.
אפקט טיפולי
מחקרים רבים הראו כי לבכי יש אפקט טיפולי והדגימו כי הוא יוצר סוג של קטרזיס. מחקרו של הביוכימאי וויליאם פריי שפורסם לפני קרוב לשלושה עשורים מצא כי תכולת החלבון של בכי רגשי גבוהה יותר מאשר בזו שקיימת בבכי פיזיולוגי או תגובתי (כמו בחיתוך בצל). בעקבות ממצאיו עלתה ההשערה כי לחומרים שמופרשים בבכי הרגשי יכולות להיות השפעות מיטיבות. בסדרת מחקרים של הפסיכיאטרית האמריקאית ד"ר לורן בילסמה נמצא כי בקרב 30% מהנבדקים דווח על שיפור במצב הרוח מיד לאחר הבכי. יחד עם זאת, אצל 60% לא חל שינוי במצב הרוח ואילו בקרב 9% נרשמה ירידה במצב הרוח. הממצא המפתיע הראה כי דווקא אנשים שסובלים יותר דיכאון וחרדה נטו לחוש פחות טוב לאחר בכי.
הסיבה שמובילה אנשים מסוימים לבכות יותר ואנשים אחרים לבכות פחות אינה ברורה. ייתכן שאופי האדם מוביל לכך שאצל אנשים מסוימים סף הגירוי לבכי הוא נמוך מאוד בעוד אצל אחרים הרף הוא גבוה. חוקרים של תחום הבכי ממליצים שלא לדכא את הרצון לבכות, ואם אתם מסוג הגברים שמנסים למתן את התגובה או לדחות אותה, רצוי שלא למנוע אותה לחלוטין. הפסיכיאטר הבריטי הנרי מודסלי אמר פעם כי "הצער שאין לו פורקן בדמעות עלול לגרום לאיברים אחרים לבכות".
יש אנשים שלא בוכים?
מחקר הולנדי לקח את השאלה צעד אחד קדימה וביקש לבחון האם קיימות השפעות נפשיות לחוסר היכולת לבכות. המחקר בחן חולים בתסמונת סיוגרן שהיא מחלה אוטואימונית שבין היתר מתבטאת בכך שאין ייצור של דמעות מבלוטות הדמעות. הממצאים המפתיעים הראו כי הסובלים מהתסמונת גילו קושי משמעותי בזיהוי ובהגדרה של הרגשות שלהם, בהשוואה לקבוצת הביקורת הבריאה שהייתה מסוגלת לבכות. העובדה שאנשים מסוימים אינם מסוגלים לייצר דמעות, מעבר למשמעות הרפואית, נושאת ככל הנראה גם מחיר נפשי שמוביל לקושי בהבעה של רגש בסיסי וליצירת תקשורת לא מילולית בין בני אדם.