פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הפסקתי לאכול סוכר למשך 30 ימים. וזה מה שקרה

      צילום: אתר רשמי

      בהתחלה זה מרגיש כאילו מישהו שואב ממך באלימות את כל האנרגיות, אבל אם מצליחים להתגבר על כל הפיתויים בדרך ועל העצבים הגואים, מגלים שאפשר גם בלי סוכר. זה לא תמיד קל, לפעמים זו עבודה במשרה מלאה, אבל יש לזה כמה צדדים שהופכים את זה למשתלם. הנה הם

      החלטתי להיגמל מסוכר. אחרי הפעם ה-200 שערכתי ופרסמתי כתבה על נזקי הסוכר, האסימון נפל, והחלטתי ללכת על זה. זאת אומרת, לנסות ללכת על זה, במסגרת מאורגנת ול-30 יום בלבד. ובכל זאת, גמילה. המטרה באתגר 30 יום ללא סוכר היא לחתוך את כל הסוכר המוסף מהתפריט, ולהמעיט מאוד בפחמימות. זה אומר בלי ממתקים, בלי דבש, בלי תמרים, אפילו בלי מסטיק בסוף האוכל. כל דבר שיש בו סוכר - עף, והפחמימות נבחרות בקפידה, ונאכלות במשורה. וכל הטוב הזה במשך 30 יום.

      לשאלה "למה לעשות את זה לעצמי", ששאלתי את עצמי לא מעט פעמים בתקופה האחרונה, יש תשובות מאוד ברורות - אני רוצה להרגיל את הגוף שלי לרצות פחות סוכר, אני רוצה לשבור את הצורך במתוק מיד אחרי האוכל, אני רוצה להיות מסוגלת לוותר על העוגייה בנפילת הסוכר של ארבע, ואני רוצה להיות יותר בריאה, ובשלב הזה זה כבר די ברור לי שסוכר הוא ממכר ולא בריא.

      עוד על גמילה סוכר:

      איך נגמלים מסוכר? דיאטנית לוקחת אתכם יד ביד למטרה הנכספת

      זו הסיבה שאתם חייבים להפסיק עם סוכר לגמרי, ולא רק להפחית

      6 נשנושים שאנשים שחותכים מסוכר יכולים לאכול

      ודבר אחד אחרון - אני רוצה לרדת במשקל. אני עושה דיאטות כאלה או אחרות כל חיי, ובשנתיים האחרונות ירדתי לא מעט במשקל על ידי ספירת קלוריות + תזונה בריאה + התעמלות (השילוב הקלאסי), אבל המשקל התייצב על מספר שאני לא מאוד שלמה איתו, והשגרה שלי אמנם עזרה לי לא להשמין, אבל גם לא ירדתי. וכך נוצרה אצלי התחושה שהגיע הזמן לנסות משהו חדש. לזנוח את הקלוריות והחישובים, ולנסות לעשות משהו שיהיה יותר טוב לגוף שלי. סוג של ריסטארט.

      אז נרשמתי לאתגר, שילמתי סכום כסף לא קטן, צורפתי לקבוצת פייסבוק סודית (ומאוד יעילה), עשיתי הזמנה של ממרח שקדים וקמח כוסמין, ויצאתי לדרך.

      שבוע ראשון - 1 ק"ג פחות, 15 שעות במטבח

      את היום הראשון של השבוע הראשון התחלתי עם מלא מוטיבציה, קופסת ירקות ופוסט בפייסבוק. בשעה 15:00 בערך, ההתלהבות שככה, כשלמשרד ליד הגיע חבר עם המון שוקולדים. אבל ניצחתי את זה עם תפוח ירוק ו-6 שקדים ועברתי הלאה. אני לא אשקר, הייתי רעבה, בעיקר כי רוב התזונה שלי בשגרה מבוססת על פחמימות, אבל לא מדובר ברעב רציני, סתם מן תחושה של "לא מפוצצת", וזה ממש בסדר.

      ביום השני לגמילה, וזו באמת גמילה, התחלתי להרגיש חלשה, עייפה ומאוד עצבנית. קצת מביך להודות שלפחמימות, או להיעדרן, יכולה להיות כזו השפעה על בן אדם מבוגר, אבל זו האמת. הדיאטנית נועה אברהם שליוותה אותי בתהליך הסבירה שהעייפות הזו היא חלק מהתהליך, וכי כמו בכל גמילה אחרת - יש תסמיני גמילה. היא המליצה לשתות הרבה מים, להקפיד לא להיות רעבה ולהחזיק מעמד. אז זה מה שעשיתי, אבל זה לקח זמן.

      ציפיתי שהעייפות הזו, ממש סוג של לאות, תתפוגג תוך יומיים-שלושה, אבל היא נשארה איתי לא מעט זמן (אני חשבתי ששבוע, אנשים סביבי טוענים שהרבה יותר), וזה היה לא נעים בלשון המעטה. בעבודה מצאתי את עצמי בוהה באוויר, על הכביש ממש חששתי להירדם, ובסוף כל יום בשבוע הזה מצאתי את עצמי מבקשת מבן זוגי "ממי, תקלח את הילדים, אני גמורה", או להחליף אותי בכל מיני משימות אחרות פשוט כי נגמר לי הכוח (והסבלנות). יש לציין שבן זוגי היקר עשה מה שצריך, אבל רמז פעם, פעמיים או עשר שאולי הדיאטה הזו לא עושה לי טוב. אבל כבר אמרתי לכל העולם שאני באתגר ללא סוכר - אז המשכתי.

      גם קוצר הרוח (או התקפי הזעם, אם להיות פחות עדינה) לא היו פיקניק. אמנם רוב הזמן הייתי בסדר, אבל בערך פעם ביום, בערך בשעה שבה כל הילדים בעולם מוציאים את הוריהם מדעתם, הרגשתי ששארית הסבלנות שלי אוזלת, ומצאתי את עצמי מגיעה לדציבלים שהילדים שלי טרם הכירו. לשמחתי, הם רוב הזמן חמודים, אז לא נשארו משקעים חמורים מהשבוע הזה (או כך אני מקווה). ימים יגידו.

      ילדים בחנות ממתקים (מערכת וואלה! NEWS , יפעת סני)
      עד סוף האתגר גם הם ירגיעו עם הסוכר. הילדים שלי בחנות ממתקים

      בימים הראשונים התברר לי שאם אני רוצה לנצח את האתגר הזה, אני חייבת להתחיל לבשל, כי אי אפשר לחטוף כריך בעבודה או להזמין נודלס - כמעט בכל דבר יש סוכר, או הרבה יותר מדי פחמימות. אז התחלתי לבשל חזה עוף עם ירקות כאלה, חזה עוף עם ירקות אחרים, ירקות בתנור, קוסקוס מכרובית ועוד כל מיני דברים אחרים שמצאתי באתרי פליאו למיניהם. באופן מפתיע, זה עבד לי. מסתבר שארוחות שמבוססות על חלבון וירקות באמת משביעות יותר, ושאם מוותרים על הפחמימה - יש פחות צורך לנשנש.

      באופן כללי השבוע הראשון עסק ברובו בהתארגנות על אוכל "מותר". נאלצתי לזרוק את החרדל שהיה לי בבית, כי היה בו סוכר, וכך גם את רוטב הסויה, רסק העגבניות ואפילו את הקרקרים הבריאים שלי. אמנם לכולם היה תחליף ראוי, אבל זה דרש לא מעט התעסקות. וזה לפני שדיברנו על דברים שלא קניתי מעולם כמו קמח שיפון, שבבי קוקוס וקמח שקדים. אז אמנם לקח לי הרבה יותר זמן לעשות קניות - יש לסוכר המון שמות והוא מאוד אוהב להתחבא ברשימות מרכיבים - אבל בסוף המטבח היה מצויד להפליא, ואני התחלתי להעמיד סירים ולסחוב לראשונה בחיי קופסאות אוכל מתוקתקות לעבודה.

      נכון, זה נשמע מייגע ומייאש לבשל מדי יום, וזה באמת לא כיף גדול שאי אפשר לסגור את הפינה בהזמנת פיצה, אבל האוכל הטעים, ההרגשה הטובה, ובעיקר - העובדה שירדתי קילו בשבוע (!) הפכו את זה למשתלם, ואת השבוע הראשון סגרתי מרוצה.

      שבוע שני - 2 ק"ג פחות, 0 הנאה במסעדות

      במהלך השבוע השני, הצורך במתוק ירד משמעותית, וכבר לא השתוקקתי "למשהו" בסוף כל ארוחות צהריים. בנוסף, העובדה שהארוחות שלי כמעט לא כללו פחמימות הפכו אותן להרבה יותר משביעות, כך שמצאתי את עצמי פחות מתעסקת באוכל וברעב שלי. הקפדתי לאכול כל יום ארוחות בוקר טובה (לפעמים אפילו שתיים), בכל ארוחת צהריים מנה משביעה של חלבון + ירקות, ולנשנש שקדים בארוחת ביניים, וזה פשוט הספיק. לא הייתי רעבה, לא חשבתי על אוכל ולא התבאסתי על האתגר. וזו הייתה חתיכת הפתעה.

      שמירה על השגרה הבריאה הזו הייתה מורכבת קצת יותר בסוף השבוע. ארוחה משפחתית במסעדה אילצה אותי לדבר הרבה יותר ממה שרציתי עם המלצרית (אבל את בטוחה שאין בזה סוכר??) וגם קצת להישאר רעבה, ובפיקניק עם הילדים מצאתי את עצמי מקנאת באנשי הג'חנון והביצה. אין ספק כשנמצאים בשינוי תזונתי משמעותי, לשגרה יש ערך.

      מגירה עם נשנושים בריאים (מערכת וואלה! NEWS , יפעת סני)
      פעם היו במגירה הזו ממתקים, היום יש בה נשנושים בריאים במחירים מופקעים

      בשלב הזה בערך הבנתי שאם אני מתכוונת להמשיך עם אורח החיים נטול הסוכר הזה, אני אצטרך להיפרד מאחד הבילויים האהובים עלי - אוכל בחוץ, או לפחות להקפיא אותו לתקופה. בישיבה בבית קפה עם חברה גיליתי שאני יכולה לאכול רק סלט אחד מתפריט הסלטים, כי בכולם יש דבש ברוטב, ושבכל הלחם "הבריא" יש סילאן. במסעדה איטלקית עם חבר אחר ממש השתדלתי לשבוע מטרטר דג וסלט חסה. מזל שבאתגר מותר יין.

      מלבד העובדה שרצו לפני כל הזמן מאכלים "אסורים", זה גם מאוד לא נעים להיות הבנאדם ששואל את המלצרית המון שאלות מטרחנות על סוכר, דבש וממתיקים. אבל אם מתעקשים להסתכל על חצי הכוס המלאה מים לא ממותקים - זה חסך לי די הרבה כסף (מה שהתאזן עם הקניות המוגזמות בחנויות טבע).

      לקראת סוף השבוע השני התגברתי על העייפות, אבל למען האמת גם לא הרגשתי פרץ בריאות ואנרגיה מטורף, כמו זה שמדווחים עליו אנשים שנפרדים מסוכר ופחמימות. עדיין הגעתי לסוף היום מאוד עייפה וחסרת אנרגיה, רק שבמקום לשבת על הספה עם טוסט ובירה, נאלצתי לעמוד במטבח ולהכין טופו בחלב קוקוס או פשטידת זוקיני (בחיי). אבל בזכות המשקל שהמשיך לרדת ותחושת הניצחון שבאתגר - סיימתי גם את השבוע השני די מרוצה.

      שבוע 3 - 2.5 ק"ג פחות, ומשבר יחסינו לאן

      כאמור, סופי השבוע באתגר קשים יותר והשגרה ממש עוזרת, וכך יצא שאחרי שבוע שני מוצלח במיוחד, סוף השבוע שחתם אותו הצליח לבאס. לא ברור מדוע, אבל בערך משישי בצהריים הייתי בחשק עז למשהו מתוק, כתוצאה מכך יצא שחשבתי כל הזמן על אוכל, ובמקבל גם הייתי עייפה מאוד וקצרת רוח (אבל ייתכן שזה בגלל הילדים). בשבת בצהריים התחושה הזו כבר ממש דיכאה אותי, וכתבתי בקבוצה של האתגר שאני חווה משבר, לשמחתי גיליתי שאני לא לבד, ושבתום שבועיים בהם "מתאבדים" על האתגר, חווים סוג של נפילת מתח, ואז באופן טבעי מתחשק יותר סוכר.

      נועה הדיאטנית אמרה שזה בדיוק הזמן שבו "צריך להבין שזה לא זבנג וגמרנו אלא שינוי לטווח ארוך", ולהבין שמשברים כאלה עוד יבואו, ופשוט לקבל אותם ולעבור הלאה. אז עשיתי את זה, אבל את היום הראשון של השבוע השלישי התחלתי עם הרבה פחות מוטיבציה, ועם הרבה יותר פזילות לכיוון מגירת הממתקים של שותפתי למשרד. זה לא גרם לי להישבר, אבל בהחלט היה פחות כיף. אם בתחילת האתגר הייתי בטוחה שאצליח להמשיך עם אורח החיים הזה גם אחרי 30 ימי האתגר, בשלב הזה כבר קצת פקפקתי.

      והיו עוד שני דברים שהפכו את שיאו של האתגר לקשה במיוחד. אמנם החשק לסוכר ירד ולא מצאתי את עצמי מתפתה להמון הסוכר שהקיף אותי כל הזמן (וצריך להיפרד מסוכר כדי לראות עד כמה הוא בכל מקום, כל הזמן), אבל כדי להצליח לשמור על משטר התזונה הזה נאלצתי לבשל הרבה, כמעט כל יום. וזה מתיש. עד השבוע השלישי הספקתי להכין שתי פשטידות ללא קמח, לחמניות טחינה, לחמניות כוסמין, חזה עוף מקופץ עם ירקות, פיצה מכרובית, פנקייק כוסמין ושיבולת שועל, שניצל טופו, מוקפץ טופו ומלא מלא סוגים של ירקות בתנור. זה היה טעים ומספק, אבל דרש לא מעט זמן (עוד מחיר שבני משפחתי נאלצו לשלם), ודי מיצה את עצמו. לקראת סוף השבוע השלישי החלטתי להקל על עצמי קצת, והכנתי קצת פחות אוכל מושקע, וקצת יותר קניתי סלט בעבודה. כנראה שבטווח הארוך המטרה היא למצוא את האיזון (או עזרה בבית, אבל זה כבר אתגר אחר).

      הדבר השני שהעיב על החלק הזה של האתגר היה העובדה שהמשקל קצת נתקע. הירידה המאוד מהירה של השבועיים הראשונים פסקה, ועכשיו גרמים בודדים עלו וירדו מהמשקל בלי לתת את תחושת הסיפוק הנדרשת. גם במשבר הזה, יכולתי להתנחם בצרת רבים, שכן בקבוצת הגמילה שלנו רבים (בעצם רבות) דיווחו על בעיה דומה, היו אפילו כמה שלא ירדו בכלל. התשובה של נועה הדיאטנית הייתה שצריך לעזוב את המשקל ולהתמקד בהרגשה הכללית. לדבריה, כשחותכים מסוכר - המשקל יורד, אבל זה לא תמיד מיידי, וזה לוקח זמן. ההבדל המשמעותי ביותר הוא בתחושה, וגם בהיקפים. עם הקביעה על התחושה בשלב הזה יכולתי להסכים, כי הרגשתי אחלה, לגבי ההיקפים לא באמת הייתה לי דרך לדעת, כי למרות שנועה המליצה לי להימדד בתחילת האתגר - לא עשיתי את זה, בעיקר כי לא האמנתי שיהיה שינוי ממש.

      אז כדי לא להיכנס למעגל מתסכל של מדידות משקל מאכזבות, החלטתי לשחרר את זה ולא להישקל שוב עד סוף האתגר (ההחלטה התקבלה ביום ה-18), ולהסתפק בעובדה שאני מרגישה טוב, רשמית כבר לא מכורה, ופשוט לוותר על החלק של הדיאטה במשוואה. זה עבד.

      שבוע 4 - 3 ק"ג פחות, וההחלטה הכי מפתיעה שקיבלתי באתגר הזה

      בשבוע הרביעי זה חזר להיות כיף. הפסקתי לבדוק כמה אני שוקלת כל יום, הפסקתי לחשוב כל היום על הארוחה הבאה והרגשתי טוב. והייתה גם הפתעה. אם יש משהו אחד שהייתי משוכנעת בו כשנכנסתי לחודש ללא סוכר שלי הוא שאסיים אותו עם הלשון בחוץ. דמיינתי את עצמי בסוף האתגר רצה בסלואו מואושן מרגש לקראת שוקולד נכסף (ופיצה, ופסטה, ועוד שוקולד). אבל זה לא קרה. ולא רק שזה לא קרה, אלא שגיליתי שאני ממש עצובה שהאתגר נגמר. אני מכירה את עצמי כבר אי אילו שנים, והיה לי ברור שברגע שאחזור לשגרה אמצא את עצמי די מהר באותם חטאי תזונה ישנים, וממש לא רציתי לחזור לזה. הבנתי שאני רוצה להתאמן עוד קצת על אורח החיים נטול הסוכר הזה ולכן החלטתי להמשיך. לעוד חודשיים.

      הספר שנה ללא סוכר (מערכת וואלה! NEWS , יפעת סני)
      נערכת לפרידה לטווח הארוך. עטיפת הספר "שנה ללא סוכר"

      והיה עוד יתרון שגרם לי לרצות להמשיך - לאט לאט ובלי ששמתי לב, גם הילדים שלי התחילו לאכול יותר בריא. הבן הגדול שלי שאל הרבה שאלות לכל אורך האתגר, ופתאום נהיה מודע יותר לסוכר. הוא זרק מיוזמתו סוכריות טופי שהיו לנו בבית, ובמסיבת יום הולדת של חבר הוא בשלב מסוים אמר שכואבת לו הבטן מממתקים - ובחר להפסיק. אמנם לא ביקשתי מהם להפסיק עם מתוק, וכנראה שגם לא אבקש, אבל כל שינוי קטן שיגרום להם להיות יותר בריאים הוא מבורך. ואפילו בעלי רזה 5 ק"ג, רק בגלל העובדה שהבית התמלא המון אוכל בריא והתנקה מג'אנק.

      אז נכון, זה לא שינה לי את החיים. לא ירדתי המון במשקל (ביום ה-30 גיליתי שירדתי 3 ק"ג בדיוק), עור הפנים נראה בדיוק אותו דבר, זה די קשה לדאוג כל היום לתזונה בריאה ומאוזנת, וזה בטח פחות כיף לצאת ככה למסעדות. ובכל זאת, אחרי 30 יום פשוט הרגשתי שזה יותר נכון. שמשהו בגוף שלי - וגם בבית - קצת יותר מאוזן ובריא, ושאני רוצה להמשיך עם זה. לא יודעת אם לכל החיים, אבל אני בהחלט רוצה להמשיך עם זה לאיזה תקופה. נראה איך ארגיש בעוד חודשיים.