חיים של אחרים: 4 סיפורים על אנשים שנולדו השנה מחדש

לא מעט אנשים נאלצים להתמודד עם בעיה בריאותית קשה או מחלה מסובכת המקשה על התפקוד שלהם ביום יום, פוגעת באיכות חייהם או מפריעה להם לממש את עצמם כפי שהיו רוצים. לעיתים נדירות, אותם אנשים זוכים לפתוח דף חדש בזכות הליכים רפואיים, מקלים ועד מסובכים, שמאפשרים להם להתחיל פרק חדש בחייהם ולחוות את החיים באופן שונה לחלוטין.

לכבוד השנה החדשה אספנו 4 סיפורים מרגשים באמת על אנשים שהחלימו באופן מופלא, וזכו להתחלה חדשה. פשוטה כמשמעה.

שמוליק נוביקוב, צעיר בן כמעט 18 מאזור ירושלים, אובחן בגיל ארבעה חודשים כחולה בסיסטיק פיברוזיס, וסבל מאז במשך שנים מהידרדרות במצבו ומאשפוזים מסובכים. השנה, אחרי השתלת לב-ריאות מסובכת, הוא סוף סוף זוכה לחיות כצעיר בריא.

סיסטיק פיברוזיס הוא מצב רפואי שבו הגן האחראי על ייצור חלבון המבקר את תנועתם של מים ומלח בין ובתוך תאי הגוף פגום. כתוצאה מכך, הגוף מייצר ליחה סמיכה באופן חריג המצטברת בריאות, בלבלב ובמערכת העיכול, ועלולה לגרום לבעיות נשימה ועיכול. כמו כן, רכיבים תזונתיים חשובים לא נספגים בגוף.

אותה ליחה סמיכה היא בית גידול לחיידקים וזיהומים, ואנשים החולים בסיסטיק פיברוזיס נמצאים בסיכון גבוה יותר להתפתחות זיהומים, בעיקר בריאות, שעלולים במקרים מסובכים להוביל להידרדרות רפואית, ואף למוות. בין הסימפטומים הנפוצים למחלה הם שיעול של ליחה עבה, קוצר נשימה, זיהומי סינוסים, ברונכיטיס או דלקות ריאות תדירות, פוליפים באף ועוד.

שמוליק סבל משיעולים ומבעיות בדרכי העיכול מאז שהוא זוכר את עצמו. "סבלתי הרבה מבחינת הריאות וגם בבטן. בריאות הצטברה הרבה ליחה כל הזמן, זה חוסם חלק מהריאות והיה לי קשה לנשום ולאכול", הוא סיפר בשיחה עם וואלה! בריאות. "היה לי קשה מאוד להתאמץ, הייתי מתעייף מאוד מהר וסובל מהתקפי שיעול מאוד חזקים. אנשים שלא הכירו אותי חשבו שאני נחנק ונלחצו מזה", סיפר.

במהלך נעוריו הוא מצא את עצמו בבית החולים באופן תכוף, והמקום נעשה לו מעין בית שני. "רוב השנים האחרונות עברו עליי בבית החולים, זה מה שהכרתי – לא היו לי חיי שגרה וחברה רגילים. הייתי נגיד חודש בבית ואז חודש וחצי בבית חולים, שבועיים בבית ואז עוד שבועיים בבית חולים, האשפוז הכי ארוך היה חודשיים".

גם כשהיה בבית, אצל משפחת האומנה שאצלה גדל, לא ממש הצליח לחיות חיים רגילים עם המחלה. "אסור לפעמים ללכת לבית הספר כי מפחדים שתידבק, לפעמים הייתי באשפוז בית וקיבלתי טיפולי אינהלציה ופיזיותרפיה בבית, זה הכל סביב המחלה". עם הזמן הגוף של שמוליק התרגל לאנטיביוטיקה והזיהומים חזרו ונעשו חמורים יותר.

שמוליק היה מועמד להשתלת ריאות במשך חמש שנים, והשנה, סוף סוף, הגיעה הבשורה המשמחת שהוא יעבור את ההשתלה המצופה. "במהלך חמש השנים האלה, היו תקופות שחשבתי הנה, זה הולך לבוא ואני הולך לעבור את ההשתלה, וזה לא הגיע. כשזה באמת הגיע הופתעתי, הייתי בהלם, תמיד תהיתי איך זה יהיה, ובאיזה מצב, אם בכלל, אני אהיה אז", סיפר, "לא הפסקתי להתרגש, עד הרגע האחרון לא עיכלתי את זה".

ההפתעות לא הסתיימו שם. לבו של שמוליק היה בריא לחלוטין, אך הרופאים החליטו להשתיל בגופו מערכת תואמת של לב וריאות, כדי שייקלטו טוב יותר בגוף. את לבו הבריא השתילו בגופה של נערה בת 13, כאשר את הניתוחים המורכבים ביצעו מנהלי יחידות ורופאים בכירים במערך ניתוחי הריאות והלב בבתי החולים שניידר ובילינסון.

לאחר ש'השתלת הדומינו' - כפי שהיא מכונה בפי המומחים, צלחה, ציפו לשמוליק עוד ארבעה חודשי אשפוז קשים, מאחר והגוף התקשה להתמודד עם ההשתלה. הוא לא יכל לאכול ולשתות, מיתרי הקול הושתקו והוא התקשה לנשום לבד. כמו כן נאלץ לעבור שיקום פיזיותרפי מלא, בגלל ששכב זמן רב ושריריו התנוונו. "זה היה מאוד קשה, בלי המשפחה האומנת שלי לא הייתי מצליח לעבור את זה", הוסיף.

אבל לאחר שצלח את האשפוז הקשה והשיקום הממושך, נחשף שמוליק בחודשים האחרונים לעולם חדש ולחיים חדשים שתמיד ציפה להם. "זה עולם אחר", הוא מספר בהתרגשות. "אין את השיעולים האלה כל הזמן, אין אינהלציות ופיזיותרפיה, אין לי כל כך הרבה ליחה. ייקח עוד זמן לגוף להתרגל לגמרי לריאות והסרעפת לא מאה אחוז, אבל אין מה להשוות למה שהיה קודם", אמר.

"אני אוכל יותר טוב ואני לא מקיא, אני לא חולה כל שבועיים ויש לי שגרה חדשה ורצופה בחיים, לא כל פעם אשפוזים", הוא מוסיף. בפנימייה שבה הוא לומד הוא זוכה סוף סוף להרגיש איך זה להיות נער רגיל בן גילו. "לפני ההשתלה תמיד פנטזתי, כשראיתי את החברים שלי משחקים כדורגל, רציתי גם לשחק ולרוץ איתם, להיות ילד רגיל, ולא חשבתי שזה יגיע. עכשיו אני יכול לרוץ ולעשות דברים שבקושי הייתי עושה פעם", שמוליק אומר בשמחה, "זה כיף, זה באמת כיף".

אלינור דיסגני-שאמי, בת 18 מבאר שבע, התחילה את התהליך לקראת ניתוח לקיצור קיבה לפני שנתיים בבית החולים שניידר, והשנה סוף סוף סגרה מעגל. לפני חמש שנים הגיעה למשקל של 150 קילו, ונעה בין 130 ל-140 קילו בשנים שלאחר מכן. בגיל צעיר חלתה במחלת הסוכרת ונאלצה להתחיל להזריק אינסולין. רמות הסוכר הגבוהות גרמו לדחייה חוזרת ונשנית של הניתוח שהתעתדה לעבור.

ניתוח לקיצור קיבה, או ניתוח בריאטרי, מיועד לאנשים הסובלים מהשמנת יתר חולנית, כאשר זו נמדדת על פי מדד מסת הגוף (BMI), המחושב לפי יחס בין הגובה והמשקל. הניתוח מיועד לאנשים עם ערך הגבוה מ-35 עם מחלות נלוות, או גבוה מ-40.

הניתוח נעשה נפוץ יותר ויותר בישראל בשנים האחרונות. לפי משרד הבריאות, בתקופה שבין יוני 2013 לנובמבר 2014, נאמד שיעור הניתוחים הבריאטריים בישראל ב-13,986 ניתוחים בשנה, בעוד שבשנת 2012 בוצעו 8,500 ניתוחים. מלבד הפן האסתטי, ניתוחים בריאטריים הם חלק מטיפול כנגד מחלות העלולות להיגרם ממשקל עודף כגון סוכרת, מחלות לב, דום נשימה, לחץ דם גבוה ועוד.

הסיבה לכך שאלינור נאלצה לחכות שנתיים לעבור את הניתוח הייתה רמות הסוכר הגבוהות בדמה. הרופאים אמרו לה שעליה לשנות את התזונה ולהוריד את רמות הסוכר, כדי שתוכל לעבור את הניתוח. לאחר תקופה של עליות ומורדות, הגיעה אלינור אל המרפאה הבריאטרית לילדים ונוער בבית החולים סורוקה.

כשהגיעה לבית החולים בבאר שבע, לאחר שנתיים מלאות בפגישות עם רופאים שונים וועדות רפואיות, כבר הייתה חסרת תקווה. "הייתי מיואשת כבר שהניתוח לא יקרה. הייתי בת 17 וחצי, עברתי כבר שנתיים של תהליך. היה לי קשה מדי", נזכרה בשיחה עם וואלה! בריאות. אבל אז, קיבלה חדשות טובות, ולאחר מפגש נוסף עם הוועדה, נקבע התאריך לניתוח: ה-14 ביוני 2016. הניתוח ארך כשעתיים, בהם הוצאו 90 אחוזים מהקיבה שלה. לאחר מספר ימי התאוששות, בדיקות ואכילת נוזלים בלבד, הגיע השלב הבא שלאחר הניתוח – הקפדה על תזונה בריאה ופעילות גופנית.

נכון לכתיבת שורות אלה, אלינור שוקלת 105 קילו ומרגישה מצוין. לא רק שהמדדים הרפואיים שלה השתפרו, אלא גם הבטחון העצמי שלה, והיא מסתערת על החיים כפי שלא העזה לפני כן. "אני מרגישה מצוין. אני אוכלת יותר בריא, אני עושה ספורט. פעם, אם הייתי רק עומדת, אחרי חמש דקות הייתי צריכה מנוחה. עכשיו אני זזה, הולכת, עושה ספורט", סיפרה.

באשר לסוכרת, מספרת אלינור שהיא "נעלמה כמעט לגמרי". "פעם הייתי מזריקה 150 יחידות אינסולין ביום, שזה מלא, היום אני מזריקה 20 יחידות ולא צריכה כדורים נוספים, מלבד ויטמינים שאני לוקחת לאחר הניתוח", סיפרה.

השינוי הבולט ביותר אצל אלינור היה ביטחון עצמי גובר, ששינה לה את החיים מקצה לקצה. "קיבלתי ביטחון שלא היה לי אף פעם, אני גאה בעצמי, אני לא מסתתרת יותר. פעם הייתי מתבאסת שיראו אותי. לא היו לי חברים, הייתי ביישנית, והיו צוחקים עליי. הייתי מאוד לבד", אמרה, והוסיפה שהיא נהנית היום מלבלות ולפגוש חברים, ולצבור חוויות. "החברים שלי, אמא שלי, כולם אומרים לי שמשהו בי השתנה, שאני מחייכת יותר, אני שמחה יותר וצוחקת יותר, ואני מסבירה להם שאני רואה עתיד", היא אומרת. "יש לי המון מוטיבציה, אני רואה עתיד, אני שמחה".

התהליך לא היה תמיד קל, ואלינור פחדה לא פעם לחזור למשקל הקודם, וגם התחילה לחשוב על מערכת היחסים המורכבת שלה עם אוכל. כעת היא מבקרת בסורוקה ומדברת עם ילדים ונערים שמתלבטים בעצמם אם לעבור את הניתוח או לא, משתפת אותם בניסיון שלה ועונה להם על השאלות.
"בלי הניתוח, לא יודעת מה היה קורה לי. יכולתי למות בסופו של דבר מהסוכרת, או לסבול מסיבוכים. הייתי ממש לא בריאה. בסופו של דבר אמרתי לעצמי, עם כל הפחד לקראת הניתוח – מה יכול לקרות לי חוץ מזה שאני אהיה בריאה? בסופו של דבר עשיתי את הניתוח וקיבלתי את המזל שלי", אמרה.

סלבה טיחונוסבקי, חייל בן 21 המשרת בחיל האוויר, סבל מבעיות באוזניים שלו מגיל קטן מאוד, בעיקר מדלקות כרוניות חוזרות ונשנות, שפגעו באופן משמעותי בשמיעה שלו. השנה, בפעם הראשונה, הוא שמע צלילים חדשים.

"אני זוכר שבכיתה ד' התחלתי לשמוע לא טוב, לא הצלחתי להבין מה אנשים סביבי אומרים. הייתי גבוה וישבתי מאחורה, ולא הצלחתי להבין מה המורה אומרת. אני זוכר שאמרתי לאמא שלי שאני לא שומע ולא מבין". הרופאים אבחנו דלקת אוזניים מספר פעמים, עד שרופא מומחה הבין כי סלבה סובל מדלקות כרוניות באוזניים ושיש להתחיל לטפל בהן לפני שנזק נוסף ייגרם. הרופאים הבהירו לו ולמשפחתו כי קודם כל יש לטפל באוזניים הסובלות מדלקות כרוניות, ורק לאחר זמן מה יטפלו בהחזרת השמיעה שלו.

סלבה עבר ניתוח המכונה מסטאודוקטמי בשתי האוזניים, שבמהלכו ניקו את האוזניים מתאים מודלקים כדי למנוע הפרשות. "היה שם חור בעור התוף ועצמות השמיעה נפגעו כתוצאה מהדלקות", הוא נזכר, ומספר כי ד"ר אודי קצנל ממרכז קפלן, שליווה אותו לאורך כל הדרך, אמר לו שיש לו אוזן "די בעייתית".

סלבה עבר ניתוחים נוספים להזזת עצמות באוזניים וניקוי ההפרשות, שסייעו לו לתקופה קצרה, אבל לא הצליחו להחזיר לו את השמיעה. הרופאים הציעו לו להיעזר במכשיר שמיעה, שבו נעזרים לא מעט אנשים הסובלים מבעיות שמיעה, אך מאחר והוא סבל מדלקות כרוניות, זה היה בעייתי. "הלכתי עם זה חצי שנה, אבל זה לא הלך טוב – זה חסם לי את האוורור באוזן והדלקות התחילו להופיע שוב", סיפר.

לבסוף, הרופא שלו הציע לו לעבור השתלה של שתל חדשני שמכונה Bonebridge, המיועד לאנשים הסובלים מליקויי שמיעה שמקורם באוזן החיצונית או התיכונה. המערכת מורכבת משני רכיבים: השתל עצמו המושתל מתחת לעור, ומעבד קול המוצמד לראשו וממיר את האותות שהוא מקבל מהשתל לתנודות. התנודות הללו מועברות לעצמות הגולגולת שמעבירות את גלי הקול, לבסוף, לאוזן הפנימית.

המכשיר הגיע בדיוק לארץ, וסלבה נאלץ לעבור בדיקות כדי לראות אם האוזן שלו בכלל מתאימה לקבל את השתל. הוא בינתיים כבר התגייס לצבא, שמימן לו את ניתוח ההשתלה, לאחר שנמצא מתאים לעבור אותו באוזן שמאל. "הגעתי למצב שאין לי פתרון, לא מפה ולא מפה, אז כששמעתי שרוצים לבדוק משהו ניסיוני וחדש נורא שמחתי שיש את ההזדמנות הזו, כי הרגשתי שחלון ההזדמנויות שלי לחזור ולשמוע כמו שצריך עומד להיסגר", סיפר.

סלבה עבר את ההשתלה בנובמבר האחרון. לדבריו, הוא לעולם לא ישכח את הרגעים שלאחר הניתוח. "אני זוכר שהוא שם את המכשיר על הראש שלי ושאל אותי אם אני שומע משהו, ושמעתי מעין רעש לא ברור, של מנוע שעובד, כמו פרופלור", הוא נזכר. הרופא הצביע אז על המאוורר במחשב שנמצא בחדר, ואז זה הכה בסלבה: הוא יכול לשמוע. "שמעתי גם את המזכירה שלו מדברת בטלפון כשהדלת הייתה סגורה, אמרתי לעצמי: וואו! אני שומע".

אחרי חודש של התאוששות לאחר הניתוח, סלבה גילה עולם שלם של צלילים שלא הכיר, החל לפתח שיחות עם סובביו והתערה בחברה. הוא החל לשמוע את רעשי הרקע של מכוניות ("איך אנשים חיים היום עם כל כך הרבה רעש ממכוניות?" הוא שואל), למשל. אפילו צלילים שנראים כאגביים, כמו קולות הההתרסקות של עלים יבשים מתחת לסוליות הנעליים סיפקו לו התרגשות. "זה מדהים שאני יכול לשמוע דקויות כאלה קטנות. זה הרגע שאמרתי לעצמי וואלה, אפשר להתחיל לחיות כמו בן אדם".

אבל עבור סלבה, אין ספק שהשינוי המשמעותי ביותר שעבר הוא היכולת לתקשר עם בני אדם. "זה היה קושי מאוד גדול שלי, לתקשר עם בני אדם, להבין מה הם אומרים. מישהו מנסה לספר לי בדיחה ואני ארבע פעמים שואל אותו 'מה?'. הייתי גם נורא נבוך לדבר מול קבוצה כי לא יכולתי לתת פידבק לאנשים, לא הצלחתי להבין ופשוט הנהנתי והיו מתעלמים ממני. אבל מאז המכשיר הכל השתנה לגמרי", הוא מספר.

"עכשיו אני יכול להשתתף בשיחות, לשבת עם חברים ולהבין דברים ולהיות חלק מהחברה, מה שפעם לא יכולתי. המפקד גם צוחק עליי שעכשיו כשאני שומע אני לא יכול להתחמק ממשימות", הוא מספר, ומוסיף כי זכה לתמיכה רבה מחבריו ומהמפקדים שלו, שהתייחסו אליו באופן שווה כמו אל חבריו.

סלבה גם מייעץ לאנשים אחרים שמגיעים אליו – בין אם דרך הרופאים או אנשים שעוצרים אותו ברחוב כשהם שמים לב למכשיר – וממליץ בחום לעבור את הפרוצדורה. "אני מספר לכולם שלי ברמה האישית זה שינה את החיים מקצה לקצה. אני יכול לצאת ולבלות, ליהנות, להרגיש חלק ממשהו".

מיכל, בת 39 ממרכז הארץ, קיבלה בשנה החולפת הזדמנות לפתוח דף חדש בחייה ולהפוך לאמא, בזכות פרוצדורה רפואית לא פשוטה שאפשרה לה להיכנס להריון.

בגיל 21 חלתה מיכל בסרטן מסוג הודג'קינס בבלוטות הלימפה. היא נזקקה לטיפולים שונים, בהם השתלת מח עצם, כדי להתגבר על המחלה. מאחר ומדובר בטיפולים לא קלים שעשויים לפגוע ביכולת להיכנס להריון בשלב מאוחר יותר בחיים, היא החליטה להישמע לרופאיה ולהקפיא פיסות שחלה.

"לפני שעברתי את השתלת מח העצם לטפל בסרטן, הקפיאו לי את השחלות כהליך משמר. זה היה אז תהליך ניסיוני, עדיין לא ידעו מה הולכים לעשות איתן אחרי שמוציאים אותן, אבל ידעו שהשחלות ייהרסו קרוב לוודאי בהשתלת מח העצם ושכדאי בכל אופן לשמור אותן לעתיד", היא מספרת.

הקפאת פיסות שחלה הוא הליך שנועד לשמור על פוריות האישה בעודה עוברת טיפולים רפואיים שעלולים לסכן את הפוריות ולפגוע בשחלות, כגון טיפולים כימותרפיים, הקרנות וכדומה. במסגרת ההליך, מוציאים חלק מרקמת השחלה, המכילה זקיקים וביציות, ומקפיאים אותה. לאחר מכן, אם וכאשר האישה מעוניינת להיכנס להריון, פיסות השחלה מושתלות בחזרה בגוף, ואם נקלטו והזקיקים פועלים כראוי, מתחיל תהליך ייצור הביציות, שמאפשר לרופאים לבצע שאיבת ביציות והפריה חוץ גופית.

מדובר בהליך רפואי שנכנס לשימוש בישראל לפני מעל לעשור, כאשר ישראל נחשבת למובילה ופורצת דרך בשימוש בו. נכון לשנת 2014 דווח על כ-30 לידות מהריונות בעקבות השתלת פיסות שחלה. במרכז לשימור פוריות בבית החולים תל השומר, למשל, הוקפאו נכון ל-2014 מעל ל-500 רקמות שנלקחו מחולות סרטן. כ-15 ילדים נולדו בעקבות ההליך בישראל.

מיכל לא חשבה יותר מדי על ההליך שעברה עד לפני שלוש שנים, כשהחליטה שהיא רוצה להביא ילד לעולם. "הרגשתי שאני רוצה להביא ילדים ואיזה מזל שבדיוק יודעים מה לעשות מבחינת הרפואה", סיפרה לוואלה! בריאות. פרופ' אריאל רבל מבית החולים הדסה, מחלוצי ההליך להקפאת רקמות השחלה, לקח אותה תחת חסותו והם יצאו לדרך. "אני זוכרת שכשנכנסתי לניתוח שבו החזירו את פיסות השחלה, הייתה לי הרבה ציפייה ותקווה שזה באמת יעבוד אבל גם חוסר ידע, כי זה היה ניסיוני ודי ראשוני ואף אחד לא מבטיח לך באמת שום דבר", סיפרה מיכל.

לאחר שעברה את הניתוח בדצמבר 2014, היא חששה יחד עם הרופאים שגופה לא הגיב, וכולם נערכו לעבור את ההליך שוב, אבל מיכל לא נרתעה. "ידעתי שמדובר בתהליך ארוך, ואמרתי או קי, לכל תהליך יש את השלבים הבאים", היא נזכרת. היא עמדה לעבור ניתוח חוזר להשתלת פיסות אחרות אבל אז "כמו נס", גילו שהשחלות ייצרו זקיק. "הייתה לי הרבה תקווה, אני לא ממש צעירה להריון ואני אם יחידנית, אבל בסופו של דבר היה לי סוג של יתרון כי בעצם השחלה שלי הייתה צעירה", סיפרה.

מיכל נכנסה להריון באופן בלתי צפוי די מהר ובראש השנה הקודם ילדה תינוק, שחוגג בימים אלה את יום הולדתו הראשון. "זה מדהים, ממש מדהים, אין מה לומר. זה שינה את החיים שלי לחלוטין", מיכל משתפת בהתרגשות. "אני באמת אדם אחר לגמרי, כמובן שכל הסדר עדיפות משתנה וכל לוח הזמנים, כל המחשבות מכוונות אליו והכל סובב סביבו אבל לגמרי קטע טוב, והילד מדהים ממש", הוסיפה.