בשמונה ביוני 1953 חגגה מרתה לילרד את יום הולדתה החמישי במסיבה שמחה בפארק שעשועים באוקלהומה. קצת פחות משבוע לאחר מכן, היא קמה בבוקר עם כאב גרון וצוואר כואב. הוריה לקחו אותה לבית החולים המקומי, שם היא אובחנה עם פוליו (שיתוק ילדים).
מרתה הקטנה בילתה את החצי השנה הבאה בבית החולים הזה, מחוברת ל"ריאת ברזל" - מיכל מתכת ענקי ששימש כמכונת הנשמה באותן שנים, ורבים מהילדים שנדבקו בנגיף הפוליו ונזקקו לעזרה נשימתית חוברו אליו. אלא שהמקרה של לילרד יוצא דופן משום שהיא משתמשת במכשיר הזה עד היום, ותלויה בו כדי לשרוד - אחת האחרונות בעולם, אם לא היחידה.
פוליו היא מחלה שיכולה להיות קטלנית, והחל מסוף שנות הארבעים ולתוך שנות החמישים של המאה הקודמת היא היתה מגיפה שזרעה אימה בלבבות של מיליוני הורים ברחבי העולם, שצפו חסרי אונים בבתי החולים מתמלאים בילדים קטנים שנדבקו בה והפכו למשותקים, נכים המוגבלים בתנועה ולעתים גם שילמו בחייהם עליה.
ב-1955 הגיעה סוף סוף הישועה, בדמות החיסון נגד פוליו שפיתח ד"ר ג'ונה סאלק (ובהמשך, שוכלל על ידי ד"ר אלברט סייבין), שלאורך השנים הצליח למגר את הנגיף כמעט לחלוטין. בשנת 2019 תועדו רק 175 מקרים של פוליו ברחבי העולם, על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי. וכיום ישנם רק שני מוקדים פעילים של הנגיף - באפגניסטן ופקיסטן.
רוב הנדבקים בפוליו לא הציגו תסמינים נראים לעין, אבל בחלק מהמקרים ההדבקה היתה חמורה וגרמה לפגיעה במוח או בעמוד השדרה, מה שגרם לשיתוק. במקרה של מרתה לילרד, הנגיף החליש מאוד את שרירי הנשימה שלה, מה שהקשה עליה לנשום באופן עצמאי. ריאת הברזל הצילה את חייה ואיפשרה לה לשרוד.
איך פועלת ריאת הברזל?
ריאות הברזל הן מכונות גדולות מימדים - אורכה של אחת היא בערך שני מטרים. החולה שוכב בתוך מיכל המתכת כשרק ראשו מציץ מהקצה ושסתום גומי סביב צווארו של החולה אוטם את המיכל ומייצר בתוכו ואקום. מפוחים שנמצאים בבסיס המכונה מחליפים למעשה את פעולת הסרעפת ומייצרים לחץ שלילי שדוחף אוויר לתוך הריאות של החולה וממלא אותן, ואז לחץ חיובי שמאפשר לחולה לנשוף אוויר החוצה.
כבר 68 שנים שריאת ברזל מחזיקה את מרתה לילרד בחיים - היא ישנה בתוכה מדי לילה. רוב האנשים שחלו בפוליו הצליחו להיגמל מהתלות בריאת הברזל, ואם לא, הם החליפו אותה במנשמים מסוג אחר, חדש יותר, משוכלל יותר וגם - קומפקטי יותר. אבל לא לילרד. "ניסיתי את כל סוגי ההנשמה. ריאת הברזל היא הסוג הכי יעיל ונוח עבורי", היא אמרה בשיחה עם התוכנית "יומני הרדיו" ברדיו הציבורי של ארה"ב npr.
ריאת ברזל היא היום פריט היסטורי, וסביר יותר למצוא אותה במוזיאונים או אצל אספנים מאשר אצל מישהו בבית. בשנות ה-90, כשהמכונה שהיתה בביתה של לילרד החלה להראות סימנים של התיישנות וקלקול היא ניסתה לחפש ריאת ברזל חלופית. היא פנתה למוזיאונים ולבתי חולים רבים כדי לבדוק אם אולי יש להם איפשהו במחסנים ריאת ברזל שהיא תוכל לרכוש מהם. אך רובם כבר נפטרו מהמכונות הישנות הללו מזמן, ומי שעוד החזיק באחת מטעמי אספנות, לא הסכים למכור אותה. בסופו של דבר היא הצליחה לאתר אדם ביוטה שהחזיק בריאת ברזל ישנה והסכים למכור לה אותה. זו המכונה שבה היא משתמשת עד היום.
בלי חשמל, בלי חימום: לכודה בתוך ריאת ברזל
בעבר, ניתן היה לקבל שירות עבור ריאות הברזל מחברה בשם Philips Resperonics, אבל לדברי לילרד היא קיבלה סיוע מינימלי בלבד מהחברה הזאת. באחת הפעמים טכנאי שנשלח על ידי החברה פירק את המכונה כדי לתקנה, ורצה ללכת מבלי שסיים להרכיבה בחזרה. בפעם אחרת, לילרד נתקעה בתוך המכונה: זה היה בזמן הפסקת חשמל שקרתה במהלך סופת קרח שפקדה את אוקלהומה. החשמל נפל, ומשום מה גם גנרטור החירום שלה לא עבד והיא נלכדה בתוך ריאת הברזל, בטמפרטורות מקפיאות, ללא חימום.
"זה הרגיש כמו להיקבר בעודי בחיים... זה כל כך מפחיד", היא נזכרה. לדבריה, היא ניסתה להזעיק עזרה, אבל גם הרשתות הסלולריות לא פעלו כשורה בשל מזג האוויר הסוער. "היה לי קשה לנשום ואני זוכרת שאמרתי לעצמו בקול רם כל הזמן: 'אני לא הולכת למות'". מתישהו הקליטה הסלולרית חזרה ולילרד הצליחה להזעיק עזרה, אבל גם אז לא תמו המכשולים. אנשי כוחות החירום שהגיעו לסייע לה לא ראו מעולם ריאת ברזל, הם לא ידעו מה זה ולא ידעו איך לחלץ אותה משם. למרבה המזל, הם הצליחו לפחות לגרום לגנרטור החירום להתחיל לעבוד, ולילרד הצליחה לחלץ את עצמה.
נכון לעכשיו, הדאגה הכי גדולה של מרתה היא בלאי של החלקים במכונה והקושי להשיג חלקי חילוף. את הרצועות של ריאת הברזל יש להחליף אחת לכמה שבועות, את המיטה שבתוכה - בכל חצי שנה ואת המנוע צריך להחליף בכל 12 שנים פחות או יותר. מה שהכי חסר לה זה מלאי של צווארונים - צווארון הגומי הוא זה שמאפשר לייצר את הוואקום הקריטי לפעולת המכונה. בצווארון ניתן להשתמש רק לכמה חודשים ואז יש להחליפו, ולילרד כבר רכשה את כל המלאים האחרונים שנותרו אצל החברות שייצרו בעבר את הצווארונים הללו ועצרו את הייצור.
"זה הדבר שאני הכי מתקשה איתו. אני מנסה למשוך את הזמן ולהשתמש בכל צווארון הכי הרבה זמן שאני יכולה. אבל כשהם מתחילים להתבלות נהיה לי יותר ויותר קשה לנשום, משום שהאיטום שלהם נפגם והאוויר מתחיל לדלוף החוצה", היא מסבירה. נותרו לה רק עוד כמה צווארונים בודדים במלאי. "אני ממש נואשת. הדבר שהכי מפחיד אותי כרגע הוא שלא אצליח למצוא מישהו שיודע לייצר צווארונים כאלה".
עוד בוואלה!
לילרד חיה בגפה ומבלה את רוב זמנה לבד. היא אוהבת לצייר ולצפות בסרטים הוליוודיים של פעם והיא מגדלת כמה כלבי ביגל. מאז פרוץ מגיפת הקורונה היא כמעט ולא יוצאת מביתה ושוהה בבידוד חברתי. מדי פעם היא נפגשת עם אחותה, סינדי.
העובדה שמרתה חלתה בגיל כל כך צעיר גרמה לה להפסיד הרבה מחוויות החיים שרבים מאיתנו לוקחים כמובן מאליו. היא לא יכלה ללכת לבית הספר, ולכן למדה בחינוך ביתי ברוב שנות ילדותה, ולא יכלה לקחת חלק בפעילויות חברתיות, חוגים או טיולים. עד היום היא זוכרת כמה נכספה לצאת לטיול מחנאות, כמו אחיה. מגבלותיה הפיזיות גם לא איפשרו לה ללדת ילדים או להחזיק בעבודה יציבה.
אבל למרות הכול, מרתה לילרד אסירת תודה על החיים שהיו לה, ועל ריאת הברזל. "היא זו שמחזיקה אותי בחיים. היא זו שמרפאת אותי. היא מה שמאפשר לי לקחת עוד נשימה ולהגיע ליום המחרת. אני רואה בה ידידה, ידידה יקרה מאוד".