אתם מתבוננים בילד שלכם ולא מבינים מה עובר עליו ואיך עוזרים לו עכשיו. הוא כועס, ממש ממש כועס. זה נראה כאילו הוא כל כך כועס, שעשן יוצא לו מהאוזניים. הוא צועק, או מרביץ, אולי משליך חפצים באוויר. הוא בוכה, בעצם הוא צורח את הבכי שלו, ואולי כל זה גורם גם לכם לכעוס, ממש לכעוס, ואולי גם להגיב בדרך שאחר כך אתם מאוד תתחרטו עליה.
כעס בדרך כלל משויך לרגשות השליליים, יחד עם תסכול, צער ורוגז. אבל אני דווקא חושבת שכעס הוא רגש מצוין ושהבעתו והוצאתו החוצה חשובים למען בריאותנו הנפשית והפיזית. כעס הוא רגש הקיים אצל כולנו, תגובה נפשית וגופנית, המתעוררת לעיתים קרובות כתגובה למצבי לחץ או תוקפנות שמופעלים על האדם. כמו כן, כעס עשוי להיות תגובה למצב אותו האדם מפרש כאיום, סכסוך, חוסר צדק, בגידה או השפלה. כעס עשוי להיות גם ביטוי לתסכול או לכישלון.
לכעס יש כמה פונקציות חשובות עבורנו: הוא מאפשר פריקה של מתח, גופני ורגשי, הוא מפחית רגשות כואבים, כי האדם מתרכז בעוול שנגרם לו ובפעולת הנגד שיעשה ופחות ברגשות הפגועים שלו, הוא מפחית פגיעה בדימוי העצמי של האדם, כי העברת האשמה לאדם אחר וכעס עליו מאפשרת לו להישאר "נקי מאשמה", והוא בהחלט יכול להניע אדם לצאת לפעולה ולשנות את המציאות שלו.
אצל ילדים, בדיוק כמו אצל מבוגרים, כעס הוא דבר טבעי, המהווה חלק בלתי נפרד מההתפתחות הרגשית הבריאה. הילדים מתמודדים עם רמות שונות של תסכולים, הנובעים לרוב מקונפליקט בין הרצון שלהם לעצמאות לבין התלות שלהם במבוגרים, וגם מהפער בין הרצון והצורך שלהם לקבל דברים כאן ועכשיו לבין המגבלות של המציאות והצורך להמתין, להתאפק, לדחות ולעיתים גם לא לקבל.
עוד בהורה מלווה:
ככה נראה טנטרום בשידור חי
עם זאת, הורים רבים חשים מבולבלים, מאוימים, חוששים מול הכעס של ילדיהם ודרכי ביטויו, ולא בטוחים האם מדובר בכעס נורמלי, האם יש לילד בעיה רגשית או קושי בוויסות הרגשות שלו, איך עליהם להגיב מול הילד הכועס ואיך לא נסחפים יחד איתו למערבולת הכעס הזו. הנה כמה דברים שיעזרו לכם להכיל ולהגיב לכעס, בחלוקה לפי גילאים, שכן ילדים בגילאים שונים נוטים להביע את כעסם בדרכים שונות.
בגילאי 1.6 עד 4
בגילאים האלה אנו בדרך כלל רואים טנטרומים - התקפי הזעם. הכעס מתפרץ מתוכם במהירות, כתגובה למגוון רחב מאוד של מצבים ואירועים: מול האח שעיצבן אותם, מול ילד אחר בגן השעשועים שמנע מהם להתגלש במגלשה, מול ההורה שסירב לתת להם עוד חטיף, ועוד. הטנטרום מתבטא לרוב במפגן של כעס, צעקות ובכי חזק, הישכבות על הרצפה, הטחות ראש בקרקע, זריקת חפצים והתנהגות תוקפנית. לילד לוקח זמן, בדרך כלל ממושך, להירגע מהתקף הזעם, וגם אם הוא משיג את מה שרצה, הוא מתקשה להפסיק. מחקרים שנעשו בתחום מצאו שלילדים בגילאי 4-3 יש התפרצות זעם לפחות פעם ביום, ויש לה קשר לצרכים הפיזיולוגיים של הילד ולכך שהוא עייף ורעב.
סיבות נוספות להתקפי הזעם בגילאים האלו יכולות להיות: הרצון של הילד להרגיש שיש לו השפעה על הסביבה שלו, שיש לו כוח, יכולת שליטה. אחת הדרכים לחוש בעל כוח, השפעה ושליטה היא באמצעות התנהגות מוחצנת כמו התקף זעם. סיבה נוספת היא הקושי של הילד להביע את רגשותיו דרך שימוש בשפה. כשיש לילד קושי שפתי, כשהשפה עדיין לא שגורה בפיו או שרכש אותה באיחור והוא עדיין בשלבי השתלטות עליה, הוא יגיע יותר להתפרצויות זעם, בשל חוסר היכולת לבטא את עצמו דרך השפה.
עוד סיבה היא הקושי בוויסות רגשי בגילאים האלו. ויסות רגשי הוא היכולת לקבל את מה שאנו מרגישים בסיטואציה מסוימת, לעבד את הרגש ובכך למעשה לשלוט בעצמנו, מבלי להתפרק או להתפרץ. ילדים צעירים מתקשים עדיין לווסת עת העוצמות שלהם על ידי עיבוד הרגש.
גם לחוסר העקביות שלנו ההורים מול התקפי הזעם האלו יש השפעה על שכיחותם. כאשר ההורים מגיבים בצורה בלתי עקבית להתנהגויות של הילד, לפעמים נכנעים כאשר הילד מתווכח איתם או מתפרץ ולפעמים מתפרצים בעצמם מולו ואף מפעילים ענישה, הם מעבירים מסר של "בגלל שאני לא יודע מה תהיה תגובתכם הפעם כדאי לי להתפרץ ולראות אם אצליח בזה", והדבר מעלה את שכיחות התפרצויות הזעם של הילד.
איך עלינו להגיב מול התפרצויות הכעס של הילד?
כאשר ילד נכנס להתקף זעם, הוא אבוד בתוך רגשותיו, בתוך הטורנדו העצום הזה שעובר עליו. הוא צועק, בוכה, משתולל, רוק נוזל מהפה, דמעות זולגות מהעיניים ונזלת מטפטפת מהאף. הוא במצוקה רגשית ממשית, שרוי בקושי אמיתי ואינו יודע איך להתמודד. עלינו, ההורים שלו, לעזור לו להירגע, לחזור לשליטה עצמית וללמד אותו להתנהל אחרת בפעמים הבאות. לכן, הישארו המבוגר האחראי בחדר.
התפרצות זעם אצל הילד, שבחלק מהמקרים עשויה להיות לא צפויה ואף לא מידתית בהשוואה לאירוע שיצר אותה, גורמת לנו ההורים לעיתים קרובות למבוכה, לתסכול רב, לתחושה של חוסר אונים ולעיתים גם לכעס. עם זאת, איננו רוצים לחזק את התחושות של הילד ולהגדיל את המצוקה שבה הוא שרוי כרגע על ידי כך שנצעק עליו כתגובה או נשתולל לידו. המטרה הראשונית שלנו במצב שבו הילד בהתקף זעם היא להרגיע אותו, כיוון שרק במצב שבו הוא שב להיות רגוע הוא יוכל להבין את התנהגותו. לכן עלינו לא להיסחף איתו אל תוך הסערה, ולהרגיע את עצמנו לפני שאנו פונים להרגיע אותו.
חשוב ליצור עם הילד קשר ישיר, לכן עמדו מול הילד כך שתוכלו להתבונן בו ישירות, אם יש צורך יש לרדת לגובה שלו, לעצור אותו ולומר לו בקול שקט, רגוע ואסרטיבי שעליו להפסיק את מה שהוא עושה. חשוב לוודא שהוא מביט בכם ולחזור על המילים פעם נוספת. כדאי לנסות לחבק את הילד אם אתם חושבים שחיבוק כזה ירגיע אותו. החיבוק מגיע הן על מנת להזכיר לילד שאתם אוהבים אותו ומקבלים אותו, והן על מנת להגדיר לו את גבולות הגוף שלו כדי לעזור לו לחזור למיקוד עצמי ולשליטה בעצמו. אל תחששו שמא העובדה שאתם מחבקים אותו מעידה על זה שאתם מקבלים את ההתנהגות הזו שלו או שהחיבוק מהווה פרס על ההתנהגות השלילית הסוערת שלו. בהרבה מקרים חיבוק חזק עם הילד מאפשר לו להירגע ולהיכבות. עם זאת, ילדים רבים אינם יכולים לסבול שנוגעים בהם בזמן התקף זעם, ואנו לא נכפה עליהם את המגע הזה.
נסו לזהות מראש את המצבים שבהם הילד שלכם עלול להיכנס להתקף זעם, כמו למשל כשהוא רעב, עייף, משועמם או כשאתם רואים שהוא מתחיל להיות מתוסכל, והציעו לו פסק זמן בצד, במקום שקט וניטרלי, לא כעונש, אלא כדרך להירגע.
בגילאי 4 עד 6
הילד גדל, התקפי הזעם נוטים להיות שכיחים פחות וגם עוצמתם פוחתת. הילד לרוב ורבלי ומסוגל יותר להביע את רגשותיו במילים ופחות בהתקפי זעם. עם זאת, ילדים רבים בגילאים האלו עדיין ממשיכים להשתולל בעת הכעס. אומנם יש פחות השטתחויות על הרצפה והטחות ראש, אולם עדיין יש צעקות ובכי, זריקת חפצים והרבצה למי שנמצא לידו. בשלב הזה ההורים לרוב מתקשים לגלות את האמפתיה אותה גילו כשהילד היה קטן יותר, והם מגיבים בכעס רב על מצבים כאלו, מה שגורם לסיטואציה להתעצם.
מדוע הילד עדיין מביע כעס בדרך של התקפי זעם?
קושי בביטוי ורבלי עלול להקשות על הילד להביע את כעסו במילים, והוא פונה לדרך הביטוי שקלה לו והוא בקי בה. ילדים שיש להם קושי בוויסות חושי או קשיי קשב וריכוז מתקשים מאוד בוויסות רגשי, ומגיעים להתקפי זעם לעיתים קרובות יותר.
יש גם ילדים שדפוסי החשיבה שלהם נוקשים. הם תופסים את מה שמתרחש כפשוטו, במונחים של שחור ולבן, ומתקשים לראות את גווני האפור שקיימים במצבים בחיים, הם נוטים להתמקד בפרטים ומתקשים לראות את התמונה הרחבה, מתקשים מאוד מול שינויים, מעברים ומצבים חדשים ומשתנים, הם מעדיפים את השגרה שלהם ואת המסגרות ששומרות עליה. התחושה הכללית היא שהם "לא זורמים". ילדים כאלו יגיעו מהר יותר להתפרצויות זעם ולעיתים תכופות יותר.
הורים המתפרצים בהתפרצויות כעס נותנים לילדיהם דוגמה של הנהגות לגיטימית בזמן תסכול, רוגז או חוסר אונים, והילדים עלולים לרכוש דפוסי התנהגות אלו ולסגל אותם לעצמם.
איך עלינו להגיב מול התפרצויות הכעס של הילד?
כל מה שנאמר לגבי הילדים הצעירים יותר צריך להיעשות גם פה. ובנוסף, הציעו אמפתיה אך התוו התנהגות. היו אמפתיים לרגשותיו של הילד. הוא באמת נסער והוא באמת לא יודע איך להתנהל בתוך הסערה הזו. זה קרה לכולנו, לא? אמרו לו "אני רואה שאתה מאוד כועס עכשיו, אני מבינה אותך" והתכוונו לזה. עם זאת, אינכם יכולים לאפשר התנהגות תוקפנית. אם הילדים עובר למכות, לבעיטות ולהרס, חשוב להבהיר לו מיד שאסור לו להכות, גם בזמן כעס גדול, וחשוב מאוד להציב את הגבולות בצורה ברורה בכל הנוגע לפעולות הללו. אמרו לו "אתה יכול לכעוס, אבל אתה לא יכול להכות אותי". אפשר לתת לילד פתרונות לפירוק הזעם שלו בצורה פיזית על ידי הקצאת כרית שניתן לחבוט בה או בובת נחום תקום שניתן להכות אותה עד שהזעם מתפרק, אולם עליו לדעת בבירור שההתנהגות הזו מקובלת רק באופן שכזה, ושלא תסבלו התנהגות כזו כלפי אחרים.
אל תרחיקו אותו. במקרים של התקפי זעם, הורים רבים, שכאמור מרגישים חסרי אונים ומבולבלים, נוטים לשלוח את הילד לחדר להירגע שם. אולם בזמן התקף זעם הילד לא יכול להירגע לבד בחדרו, והתחושה שלו כשהוא נשלח לשם היא שמשאירים אותו לבדו אבוד בעין הסערה. הציעו לו לשוחח אתכם, הביעו שוב אמפתיה לרגשות שלו ואמרו לו שלכם, כשאתם ממש כועסים, עוזר לדבר על זה עם מישהו. אם הילד מסרב לדבר אמרו לו שהוא יכול להישאר לבד אם הוא רוצה בכך, אבל שאתם פה עבורו ותשמחו לחבק אותו ולעזור לו להתגבר על הכעס הגדול שלו כשירצה בכך.
קבעו עם הילד פרק זמן מוגדר, למשל, מהזמן שאוספים את אחיך מהגן עד אחרי ארוחת הערב והמקלחת, שבו לא צורחים, לא טורקים דלתות, לא זורקים חפצים, לא יורקים ולא מכים (התנהגויות שאינכם מוכנים בשום אופן שיקרו גם בזמן התקף זעם). היו מאוד ברורים בהגדרת הזמן ובהגדרת ההתנהגויות האסורות וודאו שהוא מבין וזוכר. אל תבחרו הרבה התנהגויות כאלו, 3-4 בלבד. אם אכן הוא מצליח לעמוד בזה, ולא נקט בפרק הזמן המוגדר באחת מההתנהגויות האלו, הוא יכול לבחור הפתעה מקופסת ההפתעות שתכינו לו מבעוד מועד עם כל מיני הפתעות קטנות שהוא אוהב. המטרה היא לחזק התנהגות חיובית ולהכחיד את השלילית.
ובכלל, תנו לילד חיזוקים חיוביים, כל הזמן, בכל מצב שבו הוא הצליח להתגבר על הכעס, התסכול והמצוקה שלו בלי להיכנס להתקף זעם. זה מחייב להניח את הטלפון בצד ולראות את הילד בצורה אינטנסיבית במשך השהות המשותפת שלכם יחד.
ילדים בגילאי בית ספר יסודי
ילדים בגיל הזה לרוב כבר יבטאו כעס דרך השפה, הן המילולית והן הכתובה. זה לא אומר שהם לא כועסים חזק והרבה. בעולם אידאלי היינו מלמדים בבית הספר טכניקות ודרכים לביטוי וניהול הכעס, אולם כרגע זה לרוב בגדר שאיפה דמיונית. ילדים בבית הספר מצופים להתנהג באופן מאופק ואסוף בשעות שהם שם, ולכן חוזרים לא פעם הביתה ו"מתפוצצים". לעיתים נראה לנו שאין פרופורציה בין מה שקרה בפועל לתגובה שלהם, אולם זכרו שמה שאתם רואים בבית הוא לרוב שחרור והתפרצות של מה שהיה חייב להיות אסוף ומאורגן במשך שעות ארוכות ואין לילד עוד כוח רגשי להמשיך ולהחזיק.
מה אנו ההורים יכולים לעשות פה?
להבין שהתגובה "הכועסת בהגזמה" של הילד היא לא פעם ביטוי של פורקן למה שהצטבר במשך היום ולכן היא לא תמיד בהלימה לאירוע הקטן והמרגיז שקרה. כדאי להגיב לכעס של הילד בעדינות, באמפתיה ובחמלה ובכך לעזור לו להתמודד עם הרגשות העוצמתיים שלו. תגובות כועסות או מענישות מצדנו רק יוסיפו ללחץ ולמתח של הילד בזמן שהוא מרגיש כל כך מוצף.
לאחר שהילד נרגע, חשוב לעזור לו לתמלל את מה שאירע ואת מה שהרגיש כדי להבין את מקור הזעם ולבדוק אם יש דרכים אחרות שניתן היה להביע אותו. עצם השיחה על מה שהרגיז את הילד וההכרה שלנו בכך שאכן אירע משהו משמעותי עבורו מפחיתה באופן משמעותי את עוצמת הזעם ומרגיעה אותו. תוכלו להכין יחד איתו רשימת דרכים לגיטימיות להבעת הרגשות שלו, מעיכת כדור או ניילון פצפצים, האזנה למוסיקה מרגיעה, תרגילי ספורט, תרגילי נשימה, מדיטציה וכדומה. ניתן להכין יחד איתו קופסת הירגעות, שהוא יכול להשתמש בה כשהוא כועס. היא יכולה להכיל למשל חוברת צביעה וטושים, קרם שמריח טוב, בצק קינטי, אוזניות וכדומה.
ישנם ילדים שהפנייה אל הקוגניציה שלהם עוזרת מאוד. הם צריכים להבין בשכל מדוע ולמה דברים קורים והדבר משפיע מאוד על התנהגותם. אם ילדיכם כזה, אתם יכולים לספר לו, שבמוח יש שני חלקים: החלק במוח שהוא אימפולסיבי, שכועס ומגיב בלי לחשוב והחלק במוח שחושב, שעוצר, שמפעיל בלמים, ופועל בהתאם, ושעליו לבחור באיזה חלק במוח הוא בוחר להשתמש כרגע.
אם אתם מתרשמים שהילד מתקשה להתמודד עם הכעס שלו ושהוא מוצא את עצמו אבוד בתוכו ולא מצליח לרכוש כלים להשתלט עליו ולתת לו ביטוי נכון, כדאי לפנות לעזרה מקצועית. חשוב שעזרה כזו תכלול גם עבודה עם הילד וגם הדרכה לכם, ההורים, כדי שתדעו איך לתמוך בילדיכם ואיך לעזור לו לבטא את כעסו בדרכים לגיטימיות.