מגיפת הקורונה שינתה כל כך הרבה בחיים שלנו - את העבודה, את תחושת הביטחון, את הקשרים החברתיים ואת החום והחיבוקים הישראליים. אבל למרבה המזל, מה שהמגיפה לא שינתה בכלל זה את שמחת הלידה ואת ההתרגשות אין קץ במחלקת היולדות. אלפי יולדות נרגשות והורים כוססי ציפורניים, לידות קלות וגם כאלה שפחות, דמעות של כאב, אבל גם של התרגשות. אם יש מקום אחד בבית החולים שאפשר לומר עליו שהוא מקום שמח - זה המקום.
אחרי ביקור בחדר מיון ובמחלקת קורונה, הפעם יצאתי לביקור מרחיב לב ומעלה חיוך בחטיבת נשים ויולדות במרכז הרפואי "שמיר". חטיבה אינה מילה מוגזמת במקרה הזה - כאן נמצאים כל ענפי רפואת הנשים: חדרי לידה, גניקולוגיה, פריון, הפריות, היריון בסיכון ועוד. כולם תחת שרביטו של פרופ' רוני מימון, רופא מומחה ברפואת נשים וחוקר בתחומי אולטרסאונד מיילדותי ומחלות עובריות ואימהיות.
כאן עשיתי השנה את פרק לימודי רפואת הנשים ומיילדות במסגרת לימודי הרפואה שלי, וחזרתי למחלקה כדי לתעד יום במחלקה שבה למדתי - וראיתי - איך מביאים חיים חדשים לעולם.
תחנה ראשונה: ניתוחים קיסריים
הגעתי אל המחלקה בשעת בוקר מוקדמת והצטרפתי לד"ר רוני מנור, רופא בכיר מומחה בגניקולוגיה במחלקת יולדות, ולד"ר אלון קדם, רופא בכיר מומחה ברפואת נשים ובתחום ה-IVF (הפריות), אל חדרי הניתוח בהם מתבצעים הניתוחים הקיסריים.
מי שמקבל את פני היולדות ומלווה אותן מרגע הגעתן ועד לסיום הטיפול שאחרי הניתוח הוא ברק דדון, אח חדר ניתוח. ברק גם משתתף פעיל בזמן הניתוח עצמו. כחלק מהמאמץ לתת ליולדת תחושה טובה, וליצור לה סביבה רגועה ונוחה לפני הניתוח הוא גם דואג להשמיע מוזיקת רקע לפי טעמה האישי. המוסיקה משפיעה מאוד לטובה על האווירה והצוות נהנה מחשיפה לשפע של סגנונות מוסיקה על פי טעמי היולדות.
הניתוח אליו נכנסתי היה הניתוח של שני מלכה, שבשל רקע רפואי החליטה יחד עם הצוות המטפל ללדת בניתוח קיסרי. לידה היא אירוע מרגש לכל הנוכחים, זו לא חוויה שמתרגלים אליה. ההתרגשות של שני הייתה מהולה בלחץ כי רובי, בן זוגה, לא יכול היה להצטרף אליה לניתוח ולהחזיק את ידה. עד הקורונה בן הזוג יכול היה להיכנס ולקחת חלק, אבל בשל ההנחיות החדשות והשמירה על בריאות היולדת והתינוק, לא מאפשרים זאת כרגע. גם לרובי היה קשה להיות רחוק משני בזמן הניתוח ולא לקחת חלק בחוויה. הצוות היה מאוד קשוב למצב הזה ותמך מאוד לכל אורך הדרך, כדי שאף אחד מהם לא ירגיש שהוא עובר את זה לבד.
בניתוח קיסרי היולדת מקבלת הרדמה אזורית בלבד, כך שהיא לגמרי ערה במהלך הניתוח ויכולה להיות שותפה לרגע האחד הזה שבו התינוק שלה יוצא מגופה. אמנם היולדת לא רואה את הפרוצדורה של הלידה עצמה, אבל היא מודעת לה וזו סיטואציה לא נוחה ומלחיצה, לכן הצוות עובד ממש במהירות לסיים את המצב הלא נוח ולאפשר לאם להירגע. ברגע שהתינוקת נולדה, לקחה אותה המיילדת שירה זיו-חזקיה, לבצע את הבדיקה הסטנדרטית שעושים לכל תינוק ברגע שהוא נולד, היא עטפה אותה, חבשה כובע לראשה, והביאה אותה מהר ככל הניתן לאמה, לתת להן זמן ראשון ביחד.
קצת אחר כך המיילדת לקחה את התינוקת, והוציאה אותה לחדר ההמתנה כדי שגם אביה יפגוש את בתו לראשונה. כך, גם שומרים על כללי הזהירות וגם דואגים לצרכים הרגשיים של ההורים.
תחנה שנייה: מחלקת אשפוז היריון בסיכון גבוה
במחלקה זו מאושפזות נשים בהיריון שיש חשש לבריאותן או לבריאות העובר שלהן והן נזקקות להשגחה צמודה. החוויה במחלקה לא קלה, הנשים נתונות בלחץ נפשי מחשש להיריון, לבריאותן ובעיקר לבריאות התינוק שטרם נולד. יש נשים שמאושפזות שם במשך שבועות ארוכים, לחלקן גם יש ילדים נוספים בבית - מה שמוסיף מורכבות לאשפוז. בקורונה היו כמובן גם הגבלות על ביקורים והיה קשה לא להיפגש עם בני זוג, ילדים והורים או בני זוג שרצו לבקר.
את המחלקה מנהלת ד"ר יפעת וינר, רופאה מומחית ברפואת נשים והיריון בסיכון גבוה - זה התואר הרשמי שלה, אבל בפועל היא ממש כמו האימא, הדואגת, המחבקת והמכילה של כל הנשים שמאושפזות במחלקה. ד"ר וינר מספרת שהקושי העיקרי עבורה מאז ימי הקורונה, הוא הריחוק שנכפה בינה לבין המאושפזות. "קשה ליצור קשר אמיתי כשלא ניתן להושיט יד, לראות חיוך או כאשר כל הבעות הפנים מוסתרות על ידי המסיכה", היא אומרת. מסיבה זו, היא הדפיסה מדבקות עם צילום פניה שמעטרות את המדים שלה, כך שהמטופלות, בעיקר החדשות שעוד לא מכירות אותה, יוכלו לדעת מי הרופאה שעומדת מולן ובכך קצת לגשר על ריחוק הכפוי.
במערך הנשים והיולדות דואגים לא רק לאספקטים הפיזיים של האשפוז אלא גם לאספקטים הנפשיים - ועובדות ועובדים סוציאליים הם חלק בלתי נפרד מהצוות המטפל. זו רחל דרכמן, עובדת סוציאלית, שמדי יום נותנת תמיכה נפשית לנשים המאושפזות, ועוזרת להן להתמודד עם הלחצים וחרדות בתקופה של שמירת היריון באשפוז. נשים שמקוות שההיריון יגיע כמה שיותר קרוב לשבוע 37, שיעבור עוד יום ועוד יום ושהלידה לא תהייה מוקדמת מדי, שהעובר יספיק להתפתח עוד ולהתחזק ולשרוד את הסיכון שבו הם נתונים - אלה לא לחצים קלים להתמודדות.
ד"ר היא-לי צור נאמן וד"ר מתן מור הם רופאים מתמחים במחלקה. בנוסף לתפקידם כרופאים, הם גם אחראים על הכשרת סטודנטים וסטודנטיות לרפואה בתחום רפואת הנשים והמיילדות. בתמונה ד"ר מור מציץ אלי לרגע במהלך בדיקת מוניטור לאישה בהיריון מתקדם שלא הרגישה טוב.
כאן ד"ר היא-לי צור נאמן מבצעת בדיקת אולטרסאונד לאישה בהיריון מתקדם שהרגישה לא טוב ובאה למיון. זו אחת הבדיקות הראשונות שמבצעים במיון כדי לקבל תמונת מצב על העובר והיא מאפשרת לראות תנועה, מנח, תנועות נשימה, כמות מי שפיר ועוד.
תחנה שלישית: חדרי לידה
האישה שבתמונה הגיעה ללדת. היא נמצאת בשלבים הראשונים של הלידה שבהם הצירים הולכים ומתגברים, ועומדת לקבל אפידורל. הרופא המומחה בהרדמה ד"ר איגור דיקמן מגיע במהירות כדי שהיולדת תסבול כמה שפחות. אורית ברעם המיילדת יושבת מולה, מחזיקה את ידה כדי לתמוך בה בזמן הכאבים ולהרגיע אותה שלא תזוז בזמן הפרוצדורה. מהרגע שהאפידורל הוכנס לוקח לו זמן מה להשפיע, אבל היולדת מרגישה הקלה משמעותית די מהר.
לקראת הלידה, כל יולדת נמצאת בחדר משלה עם מלווה, ומטפלים בה בהתאם להתקדמות הלידה ולתחושה שלה. בתמונה אחת אנחנו רואים את ד"ר חנה נחמני רופאה מומחית במחלקה בודקת פתיחה, ובתמונה השנייה את המיילדת מרינה צפריר ואת ד"ר אוהד ברוכין - רופא מומחה ברפואת נשים והפריות שהגיע לבצע לידת ואקום - פעולה הדורשת מיומנות מיוחדת ומופעלת כאשר צריך לעזור לתינוק לצאת.
ביציאה מחדר הלידה ד"ר ברוכין הולך לבדוק עוד שלושה ילדים - את הילדים הפרטיים שלו שבאותו יום נמצאו במסגרות שהוקמו בבית החולים לילדי צוותים רפואיים, לפני שמערכת החינוך שבה לפעול.
ד"ר דינה קוגן היא רופאה מתמחה ברפואת ילדים שמגיעה לפי הצורך לחדרי הלידה לבדוק ילודים במצבים מיוחדים, בעיקר פגים, שדורשים התייחסות מיידית. כאן רואים אותה בודקת פג באינקובטור.
תחנה רביעית: תחנה אישית
תינוק חדש. חיים חדשים המגיעים אל העולם. כל התקוות, כל הציפיות. ממש לפני שהוצאנו את התינוקת, אייר שמה, לראות את אביה - או בעצם שהוא יראה אותה, לא התאפקתי. הורדתי את המצלמה, לקחתי אותה בידיי הנחתי אותה בעדינות בעגלה. ראיתי איך היא יוצאת מבטן אמה, פשוטו כמשמעו, אל העולם. לא משנה כמה פעמים רואים את זה - והצוות כאן רואה את הפלא הזה עשרות פעמים מדי יום - זה תמיד מרגש, כבראשונה. העיניים של אייר כבר היו פקוחות, ולה זה אולי נראה הגיוני - אדם מחייך אליה, אבל אם היא ראתה את החיוך שלי זה רק דרך העיניים כי הפנים שלי היו מכוסים במסיכה. נקווה שהמראה הזה - של אנשים עוטי מסיכות - יהיה בעתיד רק זיכרון עמום עבורה, כשהיא תגדל ותתבגר במאה ה-21.
דין אריאל הוא סטודנט לרפואה באוניברסיטת תל אביב וצלם. בקרו באתר האינטרנט ובאינסטגרם שלו