פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הטראומה של הניצחון

      צילום: מערכת וואלה! NEWS

      ששת הימים חרותה בזיכרון הקולקטיבי כניצחון מוחץ, אך עבור חלק מהחיילים שהשתתפו בה, צלקות הקרב טרם הגלידו. "ריחות קשים, גופות שרופות. לא הכינו אותנו לזה כשדיברנו על מלחמה". איך חיים עם פוסט טראומה כל כך הרבה שנים, ואיך מוצאים מזור בתוך כל הכאב הזה?

      "אחד השקרים הגדולים ביותר הוא שהזמן מרפא את הכל. חמישים שנה אחרי, וזה עדיין סוחב אותי למטה". כך מספר הדר דור-און, כורם מבנימינה, שלקה בהפרעת דחק פוסט-טראומטית לאחר שראה את חבריו נהרגים לנגד עיניו בקרב תל פאחר ברמת הגולן.

      דור-און, נצר למשפחת מייסדים מבנימינה ואחיינו של יגאל אלון, התנדב לגולני והיה מלא מוטיבציה להגן על המדינה הצעירה, אך, לדבריו, אף אחד לא הכין אותו למה שיחווה במלחמה. גם אחרי המלחמה, חוסר ההבנה והיעדר ההכרה בפוסט-טראומה חרצו את גורלו ומנעו ממנו טיפול שהיה יכול, לדבריו, להקל על מצבו.

      עוד בנושא:

      נלחמים בלהבות, ובזיכרונות: פוסט טראומה של כבאים

      ה-FDA אישר מחקר על אקסטזי כטיפול לפוסט טראומה

      שאיפות גדולות: קנאביס רפואי הציל אותי מזכרונות המלחמה

      דור-און, מ"כ בגדוד 12 אז, נשלח עם יחידתו לקרב תל-פאחר ברמת הגולן. הוא וחבריו מצאו עצמם בתופת של ירי מרגמות וטיווח צפוף. "היינו מלאי מוטיבציה, בערה בנו אש. יצאנו לתל עם כלי רכב מיושנים ממלחמת העולם השנייה, ועברנו מסלול קשה של הפגזה סורית. היו מחזות לא קלים בדרך. ככל שהתקדמנו, הטיווח נהיה צפוף והרעש נעשה חזק יותר. חמישים שנה ואני עדיין זוכר את צלילי המרגמות והתמונות הקשות של זחל"מים וטנקים שנפגעו ישירות מההפצצה", סיפר בשיחה עם וואלה! בריאות.

      דור-און, שראה את חבריו ואת המ"פ שלו, אותו הכיר מילדות, נהרגים אל מול עיניו, הרגיש אז כי הכל "חללי" ולא מהעולם הזה. "היו מראות קשים, תחושה של חוסר שליטה והמוות התחיל להיות אמיתי. ריחות קשים, גופות שרופות. לא הכינו אותנו לדבר כזה כשדיברנו איתנו על מלחמה", סיפר בכאב.

      הדר דור און (ראובן קסטרו)
      אני שלם ובריא פיזית, אבל הכל תוסס בפנים. הדר דור און (צילום: ראובן קסטרו)

      הפרעת דחק פוסט-טראומטית, המוכרת כ-PTSD בקיצור, נגרמת כאשר אדם נחשף לאירוע מאיים, מסוכן ומפחיד, בו התרחש נזק גופני, או שהיה איום לשלומו הגופני או לשלומו של אדם אחר. באותו רגע, הגוף נכנס למצב "הילחם או ברח" (fight or flight), כדי להתמודד עם הסכנה. רבים יחושו שלל תחושות קשות בפרק הזמן הסמוך לאירוע הטראומטי, אך עם הזמן הם יחזרו לחיים רגילים. מנגד, ישנם מי שממשיכים לשאת איתם את נטל האירוע הקשה זמן רב לאחר האירוע הטראומטי. אנשים אלה סובלים מ-PTSD.

      פוסט טראומה כוללת מגוון תסמינים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים, בין היתר, תחושות של פחד קיצוני, חוסר אונים ואימה, המתחזקות עם הזמן ומונעות מהם לנהל אורח חיים רגיל. בעוד שאנו מכירים את התופעה בעיקר אצל חיילים שהשתתפו בקרבות, ההפרעה יכולה להתפתח בעקבות אירועים טראומטיים אחרים כמו פיגועים, תאונות דרכים ואונס, למשל.

      כמה נפגעי טראומה היו במלחמת ששת הימים?

      פרופ' זהבה סולומון מאוניברסיטת תל אביב, מומחית בעלת שם עולמי בחקר פוסט-טראומה, ולשעבר ראש ענף מחקר בריאות הנפש בצה"ל, מסבירה כי "בזמנו היו מחשבים את מספר הלומי הקרב ביחס למספר הפצועים פיזית. באשר למלחמת ששת הימים, יש לזכור שמדובר במלחמה קצרה ושלא היה תיעוד מסודר, אך ממה שכן קיים רשומים 36 אנשים, שכמעט ואין פרטים עליהם. זה שונה יחסית למלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה. למשל, במלחמת לבנון הראשונה, כל חייל רביעי היה הלום קרב. לגבי מלחמת יום כיפור, לא היו מספרים מסודרים אבל מדובר על כחמישית מהנפגעים".

      פרופ' סולומון מסבירה כי הטיפול בהלומי קרב לא היה עקבי לאורך זמן. "הוקם מתקן להלומי קרב לאחר מלחמות השחרור ומבצע קדש, אבל הוא פורק. במלחמת יום כיפור היו כל כך הרבה נפגעים והמדינה הייתה בשוק כה גדול, אז התבססה המוכנות להכיר בפגועי נפש". לדבריה, לאחר מלחמת לבנון החל תיעוד מסודר ומעקב אחר אנשים הסובלים מפוסט טראומה.

      קרב תל פאחר

      החזית הסורית במלחמת ששת הימים (עיבוד תמונה , לע"מ)
      (צילום: ארכיון צה"ל, לע"מ)

      היום קיימת מודעות רבה לפוסט טראומה, אבל ב-67 המצב היה מאוד שונה. "בהתחלה חשבו שמדובר בתגובה קצרה שסובלים ממנה מתי מעט. היום יש שינוי גדול. זו הפרעה שמקבלת הכרה וכבוד יותר מבעבר, אז היא נתפסה כדבר מזעזע ומרתיע, כמחלת נפש. יש יותר פתיחות והבנה אבל עדיין יש מקום להיות קשובים וסבלנים".

      למרבה הצער, פוסט טראומה נשאר עם הנפגעים הרבה מאוד זמן. לפי הנתונים של פרופ' סולומון, שעורי ה-PTSD אצל הלומי קרב מלבנון הראשונה אחרי 20 שנה היו 34 אחוזים. גם בקרב שבויים מיום כיפור, ארבעים שנה אחרי המלחמה, היו למעלה מ-30 אחוזים שסובלים מפוסט טראומה. "הנזקים הנפשיים בעקבות המלחמה הם לא רק עמוקים, אלא גם מפושטים וממושכים", הסבירה פרופ' סלומון.

      אימת הקרבות נשארת

      קרב בסיני (מערכת וואלה! NEWS , מגזין לייף)
      (צילום: מגזין לייף)

      "הלוואי שהייתי נפצע בבשר. לפחות היו מטפלים בי"

      "בחלוף 50 שנה, אני יכול להגיד שלו הייתי פצוע פיזית, מצבי היה יותר טוב", אומר דור און, "אני שלם ובריא פיזית, אבל הכל תוסס בפנים, המראות, התמונות, החוויות. חשבתי אז שזו ברכה, שלא נפצעתי, אך בדיעבד זה התברר כקללה. היום, כשאני מפוכח ובעל ניסיון חיים, אני אומר הלוואי שהייתי נפצע בבשר, היו מטפלים בי כמו שטיפלו ביתר הפצועים שהלכו לבית חולים, פגשו אותם ושמעו את סיפוריהם", אמר.

      לדבריו, עבור גולנצ'יק בשנת 67', היה ברור שאין מקום לבכות או לספר על חוויות אישיות. "קצת לאחר הקרב, היינו באוהל מפקדה עם רס"ר הגדוד יום טוב חזן, איש קשוח שהמציא את 'גולנצ'יק לא בוכה'. דיברנו כמה חבר'ה, והתפרצתי וסיפרתי איך מיכה המ"פ נהרג לי מול העיניים ובכיתי. יום טוב ניגש אליי, תפס אותי כדי 'להחזיר אותי לסדר' ואמר לי 'דיר באלק'. אני לא שוכח את המבט המאיים שלו ואת התנועה שלו בתגובה לכך שהרשתי לעצמי לבכות".

      לאחר הצבא, הלך דור-און ללמוד פסיכולוגיה בארה"ב, החלטה שהפתיעה גם אותו. "אף פעם לא רציתי להיות פסיכולוג, ממרחק הזמן אני רואה בצעד הזה ניסיון שלי לרפא את עצמי. לא ידעתי איך להתמודד עם מה שתסס בי. הרגשתי שמשהו משך אותי לשם. חיפשתי לעזור לנפש המיוסרת שלי".

      בעקבות ערנותה של עובדת סוציאלית במרכז הקהילה היהודית שבו שהה בניו יורק, הוא הגיע לפגישה עם פסיכולוג, וקפץ על ההזדמנות. אך מה שקרה לאחר מכן, לדבריו, חרץ את גורלו. "אולי לאותו אדם היו כלים, אך הוא לא ידע להשתמש בהם איתי. הוא אמר שנראה שאני מבין את הבעיות שלי ושאוכל לעזור לעצמי. זה משפט שחרץ את דיני. יצאתי אז מאושר, כמו על התל, כשגיליתי שלא נפצעתי. הוא אמר שיהיה בסדר, שהנפש תהיה בסדר". אבל למרות המילים המבטיחות, המציאות הייתה אחרת. "אי אפשר לטפל בעצמך, לשבת מול עצמך ולערוך טיפול פסיכולוגי. זה לא עובד. וזה מנע ממני כל השנים הללו לחפש עזרה".

      לאחר שאמו הלכה לעולמה הוא חזר לארץ, ולאחר תקופה קצרה באוניברסיטה העברית פרש מתחום הפסיכולוגיה. לאחר עבודה במחלקת החינוך של ירושלים החליט לחזור לבנימינה ולחקלאות. בגיל מאוחר יחסית דאז (36) התחתן והקים משפחה. אבל החיים הנורמליים שקיווה להם לא הגיעו.

      "לא הצלחתי להתקדם. בניתי בפנים חומות למנוע מאנשים להתקרב עליי ושמרתי עליהן בלהט. לפני הצבא הייתי בחור חברותי, חייכן עם הומור, הייתי ילד שמח ומוגן, עטוף בצלופן, בחום ואהבה. מאז אני לא שמח וסובל מעצבות כרונית. כשאני מחייך או נראה צוחק, זה חיצוני, מנימוס ומנורמות חברתיות. הקמתי חומות מגננה, או בעצם, כמו בזחל"מ – סגרתי את התריס".

      דור און פחד להתחבר לאנשים ולאבד אותם. "פיתחתי תפיסת עולם שחברים זה חרא, הם יכולים להיהרג ואף די בטוח שזה יקרה - זה קרה בסיטונות לחברים שלי, ולא היו לי כוחות לאבד עוד אף אחד. הטראומה של איבוד חברים יקרים היא פוגענית מאוד לנשמה של בחור צעיר".

      50 שנה אחרי, עדיין מפחד להיתקע בלי מים

      פוסט טראומה יכולה להתבטא בהימנעות על שלל גווניה: הימנעות ממקומות, אנשים, מצבים או מחשבות שמזכירים את האירוע או עלולים לשחזר את החוויה הטראומטית. זהו חלק מסיפורו של צורי.

      צורי דורון היה שוטר צבאי בחטיבה 60 של השריון ונשלח לחזית המצרית. הוא זוכר הפגזות ללא הרף, רעשי מרגמות, קשיי התקדמות ומטוסים בכמויות אדירות שטסים מעליהם. הוא זוכר מראות וריחות קשים, כמו ריח של גופות שרופות לאחר שנתקלו במשאית שעלתה באש כשנשאה עמה מצרים שהתפנו מהאזור. התמונה הזאת עדיין נמצאת בראשו. אך בעוד שהוא זוכר את התמונות והריחות הקשים בהם נתקל במהלך שהייתו בחזית המצרית, היה זה אירוע ספציפי של התייבשות של חברו הקרוב שביסס אצלו טראומה עמוקה ששינתה את מהלך חייו לאחר מכן.

      "אחד החברים שלי לחוליה ביקש ללגום מים מהמימייה שלי, כי נגמרו לו המים. אני זוכר שפתחתי את הכפתורים של עטיפת המימייה והושטתי לו אותה. הוא ניסה ללגום מהמים ואז אמר לי שהמימייה ריקה. אמרתי לו שתיכף יביאו מים ונמלא את המימיות, ולפני שהספקתי לסיים את המשפט החבר התמוטט ונפל עם הפנים לקרקע", נזכר צורי. הוא גהר על חברו, ניסה לפקוח את עיניו – שהיו לבנות – ולמדוד לו את הדופק, שבקושי ניתן היה לחוש בו. הוא הבין כי מצב חברו קשה, והחובש שהגיע הסביר לצורי שחברו מיובש. "בכלל לא ידעתי מה זה אומר אז", סיפר. החבר חובר לאינפוזיה ופונה בהליקופטר לבית חולים. "שאלתי את החובש לגבי מצבו והוא ענה לי 'תתפלל שיחזיק מעמד עד בית החולים'".

      דורי שמעון, שסובל מטראומה מאז נחשף במדבר להתייבשות (עיבוד תמונה , ראובן קסטרו, באדיבות המצולם)
      (צילום: ראובן קסטרו, באדיבות המצולם)

      ההתוודעות להתייבשות ולהשלכותיה נחקקו בצורי, והוא התחיל לפתח פוביה של ממש מהתייבשות. "היינו אז בסיני, לא היה טיפה אוויר נקי, היה חום איום ולא הרבה מים. פתאום לא הרגשתי טוב וקשרתי את זה למה שחברי עבר. לא יכולתי לבלוע רוק והרגשתי שאני נחנק, החובש נתן לי אינפוזיה, אבל התחושה הלא טובה לא עזבה אותי".

      בהדרגה החל צורי לפתח חשש מפני התייבשות, אך הוא לא שיתף בדבר את משפחתו וחבריו, "מתוך בושה". "אשתי לא ידעה בתקופה הזו כלום, פחדתי שירד לה ממני – הייתי גבר אמיץ ובריא כשהתחתנו. לא רציתי שהילדים שלי יראו את הפחד ויחשבו שאבא שלהם לא חזק". כשחזר לשרת במלחמת יום כיפור, כחלק מאוגדה 205, מצא עצמו שוב בסיני, כשהאוגדה עשתה דרכה לכיוון התעלה, ובאותה נקודה במדבר בה התייבש.

      "הייתי כל הזמן עם תחושה לא טובה שנתקע בלי מים. הכל היה מדבר. התייבשתי, התחלתי לחוש יובש בגרון ולא הצלחתי לבלוע מים. ניסיתי לשתות מהג'ריקן אבל המים נשפכו עליי, לא הבנתי מה קורה איתי. נשלחתי לבית החולים הצבאי בתל עריש ומשם שוחררתי הביתה. אבל הסיפור הזה ממשיך ללוות אותי, הפחד הזה מהתייבשות, להיות נטול מקור מים זמין או ללא גישה אליו".

      הוא מספר כי במשך שנים רבות, למשל, נמנע מלהיכנס למעליות ולמטוסים, מחשש שמשהו יקרה – למשל שהמעלית תתקע – ולא תהיה גישה למים או לפתח מילוט. "הייתי קם באמצע הלילה בפאניקה שאני נחנק", סיפר. "יש לי פחדים ותחושה שכאילו משהו מרפה את קנה הנשימה. פעם אחת שכן עליתי במעלית היא נתקעה וישר התחלתי להרגיש תחושת עיבוי בגרון שאי אפשר לבלוע".

      "לפני המלחמה, הייתי אדם שאוהב את החיים"

      הטראומה הזו התגלגלה לכדי פוביה מפני התייבשות שינתה את מהלך החיים עבור צורי. "לפני המלחמה, הייתי אדם שאוהב את החיים, טורף אותם. היו לי הרבה חברים וחיי חברה פעילים. לאט לאט התחלתי להגביל את עצמי ולהימנע מיותר ויותר דברים. לא הלכתי למסיבות, נמנעתי מלצאת וממקומות שתפסתי כבעייתיים. הייתי הולך לכל מקום עם מלאי בקבוקים מלאים, וזה הכתיב את כל ההתנהלות. פעם הייתי חורש את הים ושוחה למרחקים, אבל לאחר מכן אם הלכתי לים, לא נכנסתי יותר מכמה מטרים, מפחד להתרחק ממקור מים לשתייה ולמות. אני גם לא נוסע דרומה מקריית מלאכי. הפחיד אותי למות מוות טיפשי, כי אין לי מים. וככה, לאט לאט, נסגרו עליי הרבה דברים".

      החשש שלו לעלות על מטוסים גם פגע ביכולתו לבקר את ילדיו, שניהם חיים בארצות הברית. "חוץ ממקור מים אני מפחד להיקלע למקום כלשהו, מפחד אם אין חלון לצאת. הכל מחושב – איפה יש גישה החוצה או למים זורמים". בעוד שבעבר לא הבינו מה לזה ולחוויות המלחמה, כיום יודעים כי מדובר בסממן של פוסט טראומה.

      "במקום להתמודד עם קשיי המלחמה, שאלו אותי אם הוריי הרביצו לי"

      כמו דור-און, גם צורי לא קיבל עזרה בזמן אמת. לאחר מלחמת יום כיפור הוא הלך לקבל טיפול פסיכולוגי מקציני וקצינות בריאות הנפש בתל השומר, אך אלה לא ידעו כיצד להתמודד עם מה שהטריד אותו. "שאלו אותי כל הזמן שאלות על הילדות שלי, אם ההורים שלי הרביצו לי, וזה עצבן אותי. הסברתי להם שהייתה לי ילדות מאושרת, אבל הם כל הזמן משכו, מחוסר הבנה אז, לקטע הפרוידיאני".

      צורי מדגיש כי הוא לא מעביר ביקורת על הקב"נים אז, "הם היו אנשים טובים אבל לא היה להם מושג מה יש לנו". דור-און, מנגד, דווקא כועס. במהלך הריאיון הוא אמר כי בעודו מגולל את הסיפור שלו עוברת לו צמרמורת בגב והוא חש כעס על מה שעבר עליו. "אני כועס על הגורל והחיים. אולי אם הייתי הולך אז לטיפול זה היה פותר את הדברים, הייתי טבולה רסה אז, אולי הייתי 'מתנקה' במהירות," אמר.

      בעקבות פרסומת שנשמעה ברדיו לעמותת נט"ל, עמותה המספקת תמיכה לנפגעי טראומה על רקע לאומי, דור און פנה לבקש עזרה לו – וגם למשפחתו, לצד טיפול פסיכולוגי. "הגעתי לפני חצי שנה לנט"ל למסור תיעוד של החוויות מול המצלמה, וזה היה חלק מתהליך פנימי עם חשיבות עצומה. לא יכולתי שלא לחוש פספוס ולחשוב מה היה קורה אם דברים היו מתנהלים אחרת. לא היה בזמנו פורקן לחוויה הזו. כעת, השיתוף לא מרפא, אבל עוזר לשמור על איזון".

      העמותה מציעה תמיכה וסיוע גם לבני משפחת הנפגע, ודרכה קיבלה טיפול אשתו של דור-און. "פוסט-טראומה עוברת למשפחה, שמחכה לחיוך האמיתי והשלם שכנראה לא יגיע. רציתי לפצות את אשתי על כל השנים והמרור שהאכלתי אותה בהיותי בעל עצב אינסופי. כבר כמה שנים שהיא הולכת לפגישות בעמותה ולא מוותרת עליהן. העמותה עושה עבודת קודש".

      גם פרופ' סולומון סבורה שההשפעה הטראומטית אינה מוגבלת רק לאלה שחוו אותה. "לפוסט טראומה השפעה מאוד גדולה ומשמעותית על האנשים הקרובים", היא אומרת. סולומון ועמיתיה גילו כי נשותיהם של חיילים שסבלו מטראומה במלחמת לבנון ונשבו במלחמת יום כיפור, שילמו מחיר גבוה מאוד. "אף שמעולם לא חצו את הגבול, לא נלחמו או נפלו בשבי - הן סבלו מהתסמינים של הבעלים שלהם, ובמידה רבה גם הילדים שלהם".

      ללמוד לספר את הסיפור מחדש

      עמותת נט"ל הקימה בשנת 2007 מרכז תיעוד עבור אנשים שחוו פוסט-טראומה על רקע לאומי, כדי לספק במה לאותם אנשים לספר את סיפורם ולפיכך להקל על ביטויי התסמינים, ולבנות מעין "ארכיון פסיכו-היסטורי".

      מנהלת המרכז, הפסיכותרפיסטית יהודית דו, מסבירה כי "המחשבה מאחורי הקמת המרכז הייתה שפוסט-טראומה היא חוויה מאוד בודדה, משהו חסר סדר, סיפור לא תמיד רציף אלא מפורק. אנשים לעתים מתביישים לספר את חוויותיהם או מפחדים להפקיד את הדברים הללו בידי אחרים. חשבנו שברגע שבן אדם יכול לספר את הסיפור שלו בצורה מסודרת ורציפה, זה יעזור לעבד את החוויה, יעזור לפגרמנטציה להתארגן לסיפור קוהרנטי ויהווה פורקן ועיבוד של האירועים הטראומטיים", סיפרה דור. עד כה, כ-200 איש השתתפו בפרויקט.

      תמונות אישיות ממלחמת ששת הימים (ראובן קסטרו)
      לבחון את זכרונות המלחמה במבט חדש (רפרודוקציה: ראובן קסטרו)

      לדבריה, לפי בדיקות שערכו לפני ואחרי התיעוד, נראה כי התיעוד הפחית את עוצמת הסימפטומים, ולדברי המתועדים, יצר תחושת הקלה. "התיעוד מאפשר הקניית משמעות. גילול הסיפור בפני עד זה מרכז העניין, אני כמתעדת יושבת שם ומקשיבה לסיפור, ולא מתפרקת. אחד המתועדים אמר לי שקודם הדברים היו בלבו ועכשיו הם על ההארדיסק הוא הצליח להוציא החוצה את החוויה ו'להפקיד' אותה במקום אחר".

      את התיעוד המטופל מחליט אם לשמור, לצפות בו עם משפחתו, או לסגור במגירה. "זהו תהליך שנעשה על ידי אנשי מקצוע, עם תכנים נפשיים פסיכולוגיים. התיעוד יכול להתרחש שעה או שלושה עד ארבעה מפגשים, תלוי בכמה האדם מספר ולאיזה רזולוציות הוא נכנס. מתועד אחד אמר שבעצם לא חווה סיכום של המלחמה, אלא רק לאחר התיעוד של העמותה. חשוב נורא לעשות סגירה של דברים, בהכרח בפוסט-טראומה".

      למצוא עזרה, 50 שנה אחרי

      כמו דור און, גם צורי החליט לפנות לעזרה עשרות שנים אחרי המלחמה. הוא הגיע לטיפול פסיכולוגי והחליט לנסות להתמודד עם המצב שמפחיד אותו רבות. הוא התחיל בהדרגה להתעמת עם מצבים מהם נמנע, בתקווה לאחות את השברים. "פעם אחת, כדי להתמודד עם הפחד מטיסות, טסתי עם חבר טייס לאילת. לאחר מכן, בהדרכת פסיכולוגית, התחלתי להיכנס למעליות, ואף לחדרים בלי חלונות כשהדלת סגורה (הוא מפחד שהידית תתקע והוא ילכד בחדר), וישבתי שם קרוב לשעה. תוך כדי אנחנו מתרגלים חשיבה לוגית מודרכת, אני אומר לעצמי שהגרון בסדר. אני בסך הכל אדם הגיוני, אבל כל הדבר הזה הוא לא הגיוני", סיפר.

      צורי, שעבד שנים רבות כצלם, מסביר כי הוא ממשיך להתמודד עם הקשיים, וכי המעבר לצד השני של המצלמה, כמושא התיעוד, סייע לו. "זה תהליך הדרגתי. מדי פעם אני נזכר ומופיעות החוויות בחלום. אני חוזר אז למצרים, כשאנו לא יודעים מה קורה מעבר לקווים, אנחנו צולחים את המדבר וחוצים לעבר התעלה, לשתות מים", סיפר. "אני חי עם זה ומתפקד, התחלתי לטוס והטיפול שקיבלתי הציל אותי".

      "אחרי שנים, קיבלתי המלצה לתעד את סיפורי בנט"ל. היה לי חשוב לספר אותו, ועד היום לא הראיתי לאף אחד את העדות המצולמת, אבל אני רואה בכך צוואה לילדיי ולנכדיי", מספר צורי.