שתי המילים שחותמות את סדרת הדרמה "בשבילה גיבורים עפים" (קשת 12) נותנות סוף סוף את התשובה לשאלה שליוותה אותה כל העונה - האם מדובר בסדרה שהיא יותר בינלאומית או יותר מקומית? יותר אמריקה או יותר ישראל? אמנם ציר העלילה נע סביב ארבעה גברים שהקשר המחבר ביניהם הוא הכי ישראלי שיש - חברים לצוות, אכלו מאותו מסטינג, סבלו משפשפת יחד בטירונות, עשו קעקוע מטופש לפני השחרור וחטפו פוסט טראומה יחד בלבנון. אבל השלד שמניע את העלילה הוא אוניברסלי - עלמה במצוקה שכדי להציל אותה יצטרכו הגיבורים (ביניהם שניים שהיו אהוביה ומסוכסכים ביניהם) להילחם גם ברעים וגם בשדים שאוכלים אותם מבפנים.
הפרק האחרון שוב מגלם את המתח הזה, של סדרה שיכולה בו זמנית להתרחש בכל מקום בעולם ובשומקום פרט לישראל. מחוץ לסיפור היא מרגישה לגמרי חו"ל: הצילומים המרהיבים, רמת הדיאלוגים (רוב הזמן), ריבוי דמויות שנכנסות ויוצאות מהסיפור בתזמונים מדויקים ומבצעות את תפקידן בקידום העלילה בדיוק מרבי ובכישרון (יעל שרוני). ברגעים אחרים היא מרגישה קרובה מתמיד, במיוחד כשהשוטר הקולומביאני מנסה למנוע מהחוקרת הישראלית להצטרף אל כוח התקיפה לפשיטה על מעוז סוחרי הסמים / הכת ושואל אותה "היית פעם בג'ונגל?" והיא עונה לו במבט רציני: "אני מישראל". רוצה לומר, אתה צוחק עלי נכון? הג'ונגלים שלכם הם המקום שאליו הצעירים שלנו באים כדי להירגע מהחיים בישראל, עכשיו זוז ותן לי להראות לך איך מדליקים מנגל.
הפרקים הראשונים של "בשבילה גיבורים עפים" היו חזקים מאוד וסוחפים מאוד. כל השחקנים הראשיים נתנו בהם תצוגות משחק רגישות ומרגשות למרות העיסוק בחומרים נפיצים מאוד מבחינה פסיכולוגית ודרמטית. וראויה במיוחד לציון סצנת ההתפרקות של אביב (תומר קאפון), שהיתה נוגעת ללב בצורה יוצאת דופן ביחס למה שנראה פה על המסך עד כה, בוודאי בהקשר של פצעים טריים כמו מלחמת לבנון השנייה.
הסדרה אפשרה לנו להזדהות ולאהוב גיבורים פגומים ושבורים מאוד. היא גם שמרה בהצלחה על מתח ועניין לכל אורכה, ועזרה לכך גם ההחלטה של קשת לשדר כמעט את כל העונה בפרקים כפולים, שבכל פעם מחדש שאבו את הצופים עמוק אל תוך העלילה. בסוף כל צמד כזה הצופה כמו עולה שוב מעל פני המים מתנשף, ובו בזמן רוצה לצלול אליה שוב.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אבל למרות זאת, היא לא הייתה חפה מפגמים. "בשבילה גיבורים עפים" אמנם התחילה חזק וככל הנראה גם התכוונה להגביר, אבל בחלק מהזמן ובעיקר במחצית השנייה של הסדרה היא הפכה למעין "אופרת סבון בג'ונגל". פה ושם הדיאלוגים המעולים שלה נפלו בקלישאות בלתי נסבלות ("אני לא נשאר כאן דקה! דקה אנ'לא נשאר כאן!"). עדיין, יש לומר, הקסם שהיא הצליחה לייצר בעיקר בפרקים הראשונים שלה, שכונן עניין והזדהות סביב גיבוריה, הספיק כדי לצלוח גם את הרגעים הפחות טובים שלה.
כמו הגיבורים שלה, "בשבילה גיבורים עפים" לא מושלמת, אבל היא טובה ומעניינת וגרמה לצופים להאמין ולדבוק בה עד הסוף. והסוף הזה כלל מסוקי קומנדו שעטים על נקודה עלומה בג'ונגל, קרב יריות במעבה הצמחייה הטרופית, גיבורה אחת שמתעמתת עם הרצון שלה לסגור מעגל נקמה אישית מאוד עם נבל רוצח ילדים ובוחרת בדרך המלך, זוג אוהבים שמתאחד והופך למשפחה גיבור אחד שנוטש את האמונה באל, שני שמבין שהבית שלו הוא האישה שאוהבת אותו, ושלישי שמוצא את מותו הידוע מראש. אמריקה.
אבל שתי מילים בכל זאת נלחשות רגע לפני שהמסך מחשיך ועולים עליו הקרדיטים: "יהיה בסדר". וכמו אומרות לנו - אנחנו בבית. אנחנו בישראל.
