האגדות שעשו את בתי החולים שלנו

חגיגות יום הולדת הן זמן לאיחולים, ואחד הנפוצים הוא בריאות ואריכות ימים, במיוחד כאשר חתן או כלת השמחה מגיעים לגיל מכובד או מופלג, ואין ספק ש-70 שנות הן כברת דרך מכובדת שמצדיקה שלל איחולים לבביים. לו היתה מדינת ישראל אדם בשר ודם, איחולי הבריאות ודאי היו מככבים בברכות ליום חגה. לרגל יום העצמאות, החלטנו לא רק לאחל, אלא גם לבדוק מיהם האנשים שעומדים מאחורי מערכת הבריאות והרפואה הישראלית. חלוצי הרפואה העברית והיהודית שעל שמם נקראו בתי החולים שאליהם אנחנו נקרים בצמתים הקריטיים ביותר בחיינו. אנחנו מגיעים אליהם כדי ללדת תינוקות, להיפרד מקרובים אהובים, לבקר פצועי מלחמות ופיגועים ומגלגלים את שמותיהם על לשונותינו כאילו היו מכרים ותיקים: שיבא, רמב"ם, אסף הרופא.

ההיסטוריה של הרפואה בישראל שלובה היטב בתולדות המפעל הציוני. הרופאים החלוצים במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 הם אלה שאפשרו את החיים בארץ מוכת המחלות והקדחת, והקימו בה מוסדות שנדמים לנו כמובנים מאליהם אבל בשעתם היו בגדר נס - ממש כמו נס המדינה עצמה. גופים כמו ההסתדרות הרפואית וניצנים ראשונים של קופות חולים, מרפאות ובתי חולים שנוסדו ופעלו עוד הרבה לפני ההכרזה ההיסטורית של 1948.

בשנות ה-30 של המאה העשרים הגיעו ארצה אלפי רופאים שהקימו תשתית רפואית משוכללת ומודרנית, וכך ב-1948, כשקמה מדינת ישראל, הייתה בה כבר מערכת של רפואה ציבורית מהמפותחות בעולם: בתי חולים, קופות חולים, שירותי חירום (מד"א), רפואה צבאית, ושירותי רפואה כמו בכל מדינה מפותחת בעולם.

במרכזה של מערכת הבריאות ניצבים בתי החולים, כלבבות פועמים המזרימים ומספקים שירותי רפואה דחופה ומתקדמת לאזורי הארץ השונים. חלק מבתי החולים שהוקמו בישראל נקראים על שמות רופאים יוצאי דופן, שהיו בעלי השפעה גדולה על ההיסטוריה של הרפואה בישראל ועל התשתית הרפואית של המדינה. חלק אחר נקראו על שמם של רופאים יהודיים מתקופות קדומות בהיסטוריה שעיצבו עמדות מוסריות בתחום הרפואה והניחו יסודות לרפואת הגוף והנפש שרלוונטיים גם היום.

מחבר שבועת הרופא העברית הראשונה אסף הרופא בן ברכיהו פעל בארץ במאה השישית, אך למרות מרחק הזמן והתקופה היחסית "חשוכה" שבה פעל (ימי הביניים) נדמה שתפיסתו וחזונו צפו מאות שנים קדימה וכללו התייחסויות לכמה מהסוגיות הבוערות ביותר שמעסיקות את האתיקה הרפואית גם בימינו אנו, כמו הטרדות מיניות, סודיות רפואית ואפילו המתח שבין רפואה פרטית ורפואה לכולם.

שבועת הרופאים שחיבר הושפעה משבועת הרופאים הראשונה שחיבר היפוקרטס, רק שמעשי האלילות בה הוחלפו באמונה באלוהים. והיא לא נמנעה מלהתייחס במפורש גם לכמה מהסוגיות האתיות החשובות ביותר ביחסי האמון בין רופא ומטופליו - כמו ניצול מיני, פערי טיפול בין עניים ועשירים ועוד. במסגרתה מתחייב כל אדם העוסק בתחום הרפואה לא לנצל לרעה את הידע והסמכות שברשותו, לא להטריד מינית את החולים ("ואל תחמודו כל יפי תואר בנשים לנאפה בהן") לא למעול באמונם ")ואל תגלו את סוד אדם אשר האמין לכם"), ולעזור ללא משוא פנים הן לעניים והן לעשירים.

אסף בן ברכיהו חתום גם על אחד מספרי הרפואה המדעיים הבודדים שנכתבו בשפה העברית בימי הביניים. "ספר אסף" (או "ספר רפואות") המבוסס על הרפואה היוונית, נכתב בשיתוף עם יוחנן בן זבדא הירחוני ויהודה הירחוני והוא עוסק בריפוי ומניעה בעזרת צמחי מרפא - הקפדה על היגיינה, התעמלות, מזון ואורח חיים בריא. גם בספר זה הושם דגש על תרופות חסכוניות שיהיו גם בהישג ידם של חולים עניים.
אסף הרופא היה אדם דתי ומאמין ובשל כך בריאות וחולי נקשרו בעיניו לעניין של שכר ועונש - אל תעברו עבירות מדין תורה, כמו ביצוע הפלות, על מנת שלא תיענשו באמצעות מחלות. תפיסתו הייתה שלא ניתן לשלוט בבריאות משום שאין לנו שליטה על גרמי השמיים.

בית החולים אסף הרופא, החל לפעול כבית חולים עות'מני ובתקופה הבריטית היה בית חולים צבאי. בשנת 2017 שמו הוחלף למרכז הרפואי ע"ש יצחק שמיר.

שמו של הרמב"ם (רבי משה בן מימון) כרופא דגול הלך לפניו לא רק בעולם היהודי, כי אם בעולם כולו. אחת הדוגמאות הטובות לכך היא ההזמנה שקיבל במאה ה-12 להיות רופאו האישי של מלך אנגליה ריצ'רד לב הארי, ששמע על יכולותיו של הרמב"ם בריפוי מחלות קשות. המלך ריצ'רד שלח אל הרמב"ם שליחים בבקשה שילווה אותו במסעות הצלב שלו בכל אירופה ועד לארץ ישראל. אולם, הרמב"ם סרב בנימוס להצעה המפתה, והעדיף להישאר עם הקהילה שלו במצרים.

החידוש הרפואי העיקרי שהביא הרמב"ם היה הדגש המרכזי שהוא שם למצבו הנפשי והרגשי של המטופל. מה שהיום מכונה רפואה הוליסטית, שמתייחסת למצבו הפיזי, הרגשי והנפשי של האדם כמכלול. הוא כתב ספר הדרכה לרופאים שבו הזהיר שגם אם הרופא יודע את הסיבה הרפואית למחלה, הוא חייב לוודא טרם הטיפול שהמטופל שלו נמצא במצב נפשי מאוזן, כי זה השורש לכל המחלות ולחולשה של מערכת החיסון.

למעשה, על פי תפיסתו, חלק מתפקיד הרופא הוא לדאוג למצבו הנפשי של המטופל, לנגן לחולה, לשיר לו ולשמח אותו. הרופא האידיאלי בעיני הרמב"ם הוא מעין שילוב של ליצן רפואי, עובד סוציאלי, פסיכולוג וכמובן רופא. על פי כתביו של הרמב"ם, איזון הנפש מושפע משני רבדים: להיות תמיד בשמחה - זה לא משנה מה קורה סביבך אלא איך אתה מפרש אותו. הרובד השני הוא תיקון המידות, שגם לו משקל חשוב בריפוי. לכן, הטיפול שרשם למטופליו פעמים רבות כלל גם קריאת ספרי מוסר וחסידות. מעבר לזה, הוא טיפל בחולים בכל האמצעים שעמדו אז לרשותו - בתזונה ובצמחים.

בית החולים רמב"ם מציין השנה 80 שנים להיווסדו. הוא הוקם בתחילת תקופת השלטון הבריטי בארץ כבית חולים בריטי והוקם מחדש לאחר קום המדינה כבית חולים ממשלתי ישראלי. אז גם הוחלט לקרוא לו על שם הרמב"ם.

לו הייתם שואלים עוברי אורח כיצד להגיע לבית החולים שערי צדק בירושלים בשנות החמישים, סביר להניח שרבים מהם היו מביטים בכם בתימהון ומושכים בכתפיהם בחוסר אונים. שמו הרשמי של בית החולים אמנם היה מאז הקמתו ב-1902 שערי צדק, כשם השכונה בירושלים שעל ידה הוקם. אולם תושבי ירושלים נהגו לכנותו 'בית חולים וולך' על שם מי שייסד וניהל אותו במשך 45 שנה (1902-1947) - ד"ר משה וולך, שהיה דמות מרכזית בתולדות הרפואה בתקופת היישוב. מובאה מספרם של פרופ' נסים לוי ויעל לוי "רופאיה של ארץ ישראל 1948-1799" ממחישה היטב את טשטוש הגבולות בין האיש ובית החולים שהקים וניהל: "ב-1958 בהיותי סטודנט לרפואה נשלחתי על ידי אחד ממורי בהדסה להביא מסמך מסוים מביה"ח שערי צדק. שאלתי עוברי אורח רבים היכן ביה"ח 'שערי צדק'. איש לא ידע. אך יעצו לי לשאול בבית החולים 'וולך' הסמוך, אולי שם ידעו לענות איפה 'שערי צדק'".

וולך היה אדם חרדי שהגיע לירושלים מגרמניה לאחר שהשלים את לימודי הרפואה בברלין במטרה לתמוך ביהודי ארץ ישראל. לאחר שהקים קליניקה ובית מרקחת בעיר, הוא החליט להקים בית חולים חדש בירושלים. לטובת המטרה הזו הוא נסע לגרמניה, גייס כספים והקים ועד של רבנים שהקימו את בית החולים שערי צדק.

וולך זכה בחייו לכינויים רבים על ידי תושבי ירושלים, אחד מהם היה "הדוקטור עם המפתחות" משום שנהג להחזיק בכיסו בכל עת את כל המפתחות של בית החולים. כינוי אחר שלו זכה היה "וולך המשוגע", משום שלא פעם הרעים בקולו על משפחות החולים. כמו יקה אמיתי הוא דקדק בחוקים באדיקות, ובמיוחד הקפיד על שעות ביקור החולים, אפילו הצעירים ביותר שבהם. הוא למשל נודע בכך שלא הרשה לאימהות לבקר את ילדיהן שאושפזו בבית החולים במחלקות סגורות אלא בשעת הביקור הייעודית - שעה אחת בשבוע.

וולך היה דמות דומיננטית שהונעה מטעמים מצפוניים וערכיים, הוא התמסר כל כולו לבית החולים ולטיפול בחולים, כשלצדו יד ימינו - האחות האגדית שווסטר זלמה (עוד דמות איקונית בתולדות בית החולים). יחד הם עשו הכל: טיפלו בחולים, דאגו לצרכיהם, חינכו רופאים ואחיות ועבדו גם בקהילה. הם אפילו הקימו מעין משק אוטרקי בחצר בית החולים: רפת לחלב עבור החולים, לול לביצים וגם בית קברות צמוד. שניהם הקדישו את כל חייהם לעבודתם ומעולם לא הקימו משפחות. וולך גר בשערי צדק עד לפטירתו בגיל 91, ונקבר בחצר בית החולים.

בית החולים שערי צדק שהוקם ב-1902 היה בית חולים פרטי-ציבורי, שמומן מהכנסות משירותים רפואיים ותרומות של נדבנים. ב-1980 עבר למשכנו החדש בשכונת בית וגן בירושלים. המאפיין הייחודי של בית החולים נקבע עוד מימי וולך בעת היווסדו: גישתו הרפואית של בית החולים תהיה מודרנית, אך הוא יתנהל על פי חוקי ההלכה היהודית, ובשל כך הוא פועל גם היום כבית חולים שומר שבת וחג, עם מטבח ברמת כשרות "למהדרין". בשל כך, בית החולים שערי צדק גם נמנע מלעסוק בפונדקאות, ונתיחות לאחר המוות נעשות בו רק באישור רב בית החולים.

ד"ר ברוך פדה נחשב לאחד מענקי הדור של הרפואה הישראלית, והביוגרפיה שלו שלובה בתולדות המדינה. הוא עלה ארצה בשנת 39' לאחר תום לימודי הרפואה שלו בפראג ועבד כרופא ביישובי הצפון. מספרים עליו כי נהג לרכוב על חמור מכפר לכפר ולהגיש עזרה לתושבים. הרפואה הציבורית בפריפריה הייתה עבורו בעלת חשיבות גבוהה, והוא האמין מאוד ב"רפואה ישראלית", כלומר במחלות האופייניות לאזורנו ולתושבים בו, וקרא למתמחיו להתמקד בפרספקטיבה טיפולית זו בבואם לטפל ביהודים ובערבים כאחד.

פדה היה ממייסדי בית החולים שיבא, שהוקם בתחילה כבית חולים צבאי, ובהמשך כבית חולים אזרחי. הוא ניהל מחלקה בבית החולים, ואחר כך שימש כסגן מנהל ביה"ח. בשנות ה-50 לחייו, הוא המציא את עצמו מחדש מבחינה מקצועית, כאשר נכנס לתחום הגנטיקה. הוא נודע כמי שייסד את חקר הגנטיקה בארץ - תחום שלא היה קיים עדיין בישראל והיה חדש יחסית גם בעולם. פדה אף הקים בבית החולים מעבדה ציטו-גנטית (גנטיקה של התאים) בשנות ה-60, שנחשבה למעבדה חדשנית ביותר לתקופתה. הוא גילה שיש מחלות אופייניות למוצאים אתניים שונים (אשכנזים וספרדים), ושניתן למנוע אותן על ידי זיהוי של כרומוזומים. הודות לו, תחום הגנטיקה ובדיקות הסקר לאיתור מחלות גנטיות לפני הריון בישראל נחשב למתקדם בעולם.

פדה גם שימש כקצין רפואה ראשי בצה"ל, ובשנת 1971 מונה למנכ"ל משרד הבריאות. לאחר שפרש מתפקידו, ניהל את בית החולים פוריה בטבריה, שנקרא בהמשך על שמו. בשנת 74 חזר להיות רופא כללי בקהילה והקים מרפאה בקצרין.

פרופסור פדה הלך לעולמו ביוני 2001, בגיל 93 לאחר שנטל מנת יתר של תרופות יחד עם רעייתו, תחיה. פדה שחלה בסרטן, ביקש לסיים בכבוד חיים של עשייה ופעילות, ולהחליט על סופו בדעה צלולה. זמן קצר לפני מותו הוא קיבל את אות שר הבריאות על מפעל חיים. לאחר מותו, פרופ' ערן דולב, שהושפע רבות מדרכו של פדה, פנה למנכ"ל משרד הבריאות והציע לו לקרוא לבית החולים פוריה על שמו.

ד"ר הלל יפה נחשב לרופא החלוצים וראה עצמו כאחראי על בריאותם של המתיישבים בארץ ישראל בתקופת העלייה הראשונה. יפה נחשב לאחד החוקרים הבולטים ביותר של מחלת המלריה והוא ויתר על הצעת עבודה מפתה לקריירה בתחום המחקר במוסקבה, לטובת עלייה לארץ ישראל. במשך שנתיים הוא עבד כרופא הקהילה האשכנזית בטבריה, למרות שהייתה זו קהילה חרדית, והוא היה חילוני מוצהר. כשהגיע לראיון עבודה עם רבני טבריה הבטיח להם שלא ירפא כנגד ההלכה ויקפיד שיהיו חומרים כשרים בתרופות שיקבלו החולים. ב-1893 הברון רוטשילד הציע לו את משרת ניהול בית החולים בזיכרון יעקב, ששירת את כל תושבי הארץ מירושלים ועד למטולה.

ד"ר יפה היה ה-מומחה בארץ למלריה, דרכים למניעתה וריפוייה. באותן שנים ראשונות של היישוב היהודי בארץ ישראל, בטרם יובשו הביצות, המלריה (או "הקדחת") הייתה כידוע אחת הסוגיות הרפואיות הבוערות שעמדו בדרכו של המפעל הציוני. הוא פרסם מאמרים רבים בנושא, והרצה בפריז בוועידה בינלאומית בנושא הקדחת. הוא עשה ככל יכולתו לשפר את בריאות הציבור, וחקר מחלות נוספות שהיו נפוצות באזור. כאשר פרצה מגפת הכולרה בארץ, הוא מונה מטעם השלטונות הטורקיים לעצור את המגפה.

ד"ר יפה האמין שעליו לתת דוגמה אישית לתושבים. כאשר אנשי חדרה ביקשו לעזוב את המושבה בגלל תמותה גבוהה מהמלריה, הוא החליט לעבור למושבה מוכת הקדחת עם אשתו והתינוק שלהם, על מנת להראות להם שאפשרי לחיות שם.

אולם, למרות כל אלה, יפה לא היה חביב על כל הבריות במושבה העברית בזיכרון יעקב ובמיוחד על כמה מהבריות הדומיננטיות ביותר בה. בין ד"ר יפה למשפחת אהרונסון המפורסמת שררה יריבות וגילויי שנאה. אהרן אהרנסון לא העריך את דעותיו של יפה בנוגע למחלת הקדחת, וכשהוקם המכון לבריאות הציבור, בחר באחר לעמוד בראשה. ד"ר יפה לא נשאר חייב ולאחר חשיפת אנשי מחתרת ניל"י, כתב עליהם כי הם "רוצחים קרי דם אשר העמידו את מושבתם ואת היישוב כולו בסכנה איומה רק למען האמביציות שלהם".

רצה הגורל ובשנת 1917 היה זה דווקא ד"ר יפה שהוזעק על ידי הטורקים לנסות להציל את שרה אהרנסון לאחר שירתה בעצמה עם חשיפת רשת הריגול ניל"י. אהרונסון התחננה בפני ד"ר יפה להמיתה כדי שלא תיפול בידי הטורקים. היא מתה כעבור שלושה ימים, לאחר שגססה מהזיהום שהתפשט בגופה. בסופו של דבר היחסים המעורערים בין משפחת אהרונסון ליפה תרמו להחלטתו לעזוב ב-1919 את זיכרון יעקב ולעבור לחיפה. בערוב ימיו ביקש לחזור ולהיקבר בזיכרון יעקב.

בית החולים בחדרה הוקם לראשונה ב-1934. בימי מלחמת העולם השנייה הוא נשלט על ידי הבריטים, וב-1947 שוחרר על ידי הצבא. הוא נחנך מחדש במאי 1959, אז הוחלט לקרוא לו על שמו של ד"ר הלל יפה, כחלק ממגמה לקרוא לבתי חולים על שמות אנשי רפואה מההיסטוריה של העם היהודי.

ד"ר חיים שיבא (במקור חיים שייבר) נולד למשפחה חרדית ברומניה. מיד עם סיום לימודי הרפואה ב-1933 הוא עלה לארץ והחל לעבוד בבית החולים בלינסון. לרוע מזלו, ד"ר שייבר ככל הנראה לא ניחן בחוש תזמון מוצלח - בשנות השלושים הגיעו ארצה אלפי רופאים, שהציפו את השוק הצעיר והמתפתח ורבים מהם נותרו מחוסרי עבודה. קופת החולים ניצלה את מצבם והחתימה רופאים צעירים על חוזה העסקה לשנה אחת בלבד, ללא קביעות ועתיד, בשכר נמוך ובתנאים שהיום נחשבים לדרקוניים. הרופאים לא הורשו לגור מחוץ לבית החולים, יציאותיהם מהמתחם הוגבלו והוטלו עליהם איסורים רבים כמו פתיחת קליניקה פרטית, רכישת רכב ועוד. אפילו תליית תמונות במגוריהם האישיים נאסרה עליהם. בתגובה לתנאים המגבילים והקשים הללו החל מאבק גדול של הרופאים, בהובלתו של שיבא.

בהמשך הוא עזב את בית החולים ובמלחמת העולם השנייה (בין השנים 1942-1946), הוא התנדב לצבא הבריטי, שירת במצרים ובארץ ישראל והגיע לדרגת סגן אלוף. עד לשחרורו מהצבא הבריטי הוא ניהל מחלקה פנימית באחד מבתי החולים הצבאיים בארץ, והיה הרופא הראשי של ההגנה. ב?1948 מונה לעמוד בראש מערכת הרפואה בצה"ל ובשנים 1951-1953 היה מנהל משרד הבריאות. מ?1953 ועד מותו הוא ניהל את ביה"ח 'תל השומר', הנושא היום את שמו, וניהל בפועל גם את אחת המחלקות לרפואה פנימית בבית החולים. במקביל, הקדיש את כל זמנו לפיתוח בית החולים והפיכתו למרכז רפואי גדול, וחממה למחקרים קליניים. הוא התמקד במחלות הגנטיות הנפוצות בקרב היהודים, פרסם כ?75 עבודות מדעיות וזכה בפרסים יוקרתיים. בשנת 1971 הוחלף שמו של בית החולים מ"תל השומר" ל"מרכז הרפואי על שם חיים שיבא", לאחר מותו של ד"ר שיבא כהכרת תודה והערכה על פועלו.

בשנים האחרונות החלו להישמע טענות לפיהן מדיניותו ופועלו של ד"ר חיים שיבא הייתה נגועה בגזענות. בסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל", של היוצר דוד דרעי, נחשפו מסמכים שהיו חסויים זמן רב ומהם עולה ששיבא התנגד באופן מוצהר לעליית יהודי מרוקו ארצה, בטענה שהם יביאו איתם מחלות. "הילדים נמצאים במשפחות שאין שום הבנה לטיפול של ילד, ואין גם סיכויים להטבה על ידי הדרכה של האנשים הפשוטים האלה בזמן הקרוב", כתב שיבא. בעקבות זאת, קמה עצומה ברשת שדרשה להסיר את שמו מהמרכז הרפואי, אך היא לא צלחה.

טענה נוספת היא ששיבא הוביל מדיניות של הקרנות רנטגן לטיפול בגזזת בעשרות אלפי ילדי עולים מארצות המזרח: פרס, עירק ובעיקר מרוקו, וזאת למרות שמאמצע שנות ה-50 כבר פורסם מידע בספרות הרפואית על כך שקרינה טיפולית מזיקה למטופלים. הקרנות אלו גרמו לרבים מהמטופלים לחלות בהמשך חייהם (בגילאי 55-65 בממוצע) בסרטן ובמחלות אחרות.

יוסף מאיר שייך גם הוא לדור הרופאים שהתחנכו על ברכי היהדות האורתודוכסית. הוא קיבל חינוך יהודי חסידי ב"חדר" ולמד בבית מדרש עד גיל 18, לפני שפנה ללימודי רפואה. הוא גויס כרופא צבאי ולחם בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה. עם עלייתו לישראל בשנות ה-20 הוא ניהל את קופת חולים, ובהמשך את משרד הבריאות.
מאיר דגל ברפואה קהילתית והאמין שרופאים צריכים לגלות בקיאות בכל תחומי הרפואה, ולא להתמחות רק בתחום ספציפי. גם כשהיה מנהל כללי של קופת חולים, הוא התעקש להמשיך לעבוד כרופא, משום שרצה לשמור על קשר עם המקצוע והמטופלים.

בתפקידו כמנכ"ל משרד הבריאות, יצא בשנת 1949 ד"ר מאיר בליווי משלחת רפואית למחנה המעבר לעולי תימן. הוא גילה שם למעלה מ-13 אלף אנשים ששהו במחנה ללא קורת גג, וללא טיפול רפואי, תרופות או מזון במידה מספקת. הוא פנה מיד לממשלת ישראל והמליץ להעלות את כל יהודי תימן ארצה. בעקבות המלצתו יצאה רכבת אווירית שהעלתה ארצה את כל יושבי המחנה ועולים נוספים מתימן.

ד"ר מאיר היה תומך נלהב של רעיון האאוגניקה - השבחת הגזע, בין היתר עודד ילודה במשפחות "הנמנות על האינטליגנציה" ותמך בהגבלתה "במשפחות העניות יוצאות המזרח" על מנת למנוע את "התהוותם של חיים חסרי תועלת". כחלק מניסיונותיו להעביר לאימהות צעירות את בשורת האאוגניקה, הוא פרסם מאמרים ומדריכים בדבר חובתן ואחריותן לדאוג ללידת ילדים בריאים בלבד. בספר "האם והילד", מדריך להורים שערך בהוצאת קופת חולים, קרא להורים לא להוליד ילדים אם אינם בטוחים שיהיו בריאים בגוף ובנפש, וקרא לסרס חולי נפש. הוא הקים תחנת עצה בתל אביב והורה לרופאים המטפלים כי במקרה שבו מגיעה מטופלת שיש "סכנה" שתלד תינוק חולה, חלה עליהם חובה לוודא שהיא תבצע הפלה מלאכותית.

בית החולים מאיר נחנך ב-1956 כבית חולים לחולי שחפת, ורק ב-1962 הוכרז כבית חולים כללי.

תודה למסייעים בהכנת הכתבה: איתי בחור, סופר ומו"ל, החברה הישראלית לתולדות הרפואה; ד"ר גיל יוסף שחר, MD מנהל המרכז לרפואת הרמב"ם. ראש תוכנית להכשרת מטפלים ברפואה תזונתית לאור גישת הרמב"ם; פרופ' ערן דולב, קצין רפואה ראשי לשעבר.