הפרק האחרון ביומן הסרטן של טל פיטל

בדצמבר 2016, שנה וחצי בדיוק אחרי שהחלים מסרטן ושב לחיים תקינים, התבשר טל פיטל שהמחלה חזרה. והפעם, היא קשה הרבה יותר. אחרי שהתאושש מההלם, הוא החליט להתמודד עם הסרטן בפעם הזאת בדרך אחרת - ליצור סדרת סרטים שתתעד את המסע להחלמה בזמן אמת. למרבה הכאב, היומן הזה נקטע אחרי 4 פרקים בלבד. אתמול (שבת) טל הלך לעולמו, בגיל 46, והשאיר אחריו אישה וילדים, והרבה מאוד חברים שבורי לב.

את הסרטים על ההתמודדות שלו עם מחלת הסרטן טל פרסם כאן, בוואלה! בריאות, במקביל לעמוד הפייסבוק שלו. בכל סרט כזה שהוא פרסם, טל ביקש להשאיר כתובת מייל לתגובות, והסביר כי אהבת הצופים והקוראים נותנת לו כוח. את כל התגובות שלחנו לו באופן אישי למייל, והוא קרא כל אחת ואחת מהן, ולרבות מהן אף הגיב באופן אישי.

אופטימיות ואהבה היו הכלים של טל להתמודדות עם הסרטן, שהכה בו בחוזקה פעמיים, ועם הכאב הבלתי נסבל של הטיפולים שעבר. אף שהמלחמה של טל נגמרה, המסרים המחזקים שלו עדיין איתנו, ועדיין נשקפים מהסרטים שהוא כתב, צילם וערך. הנה כל הסרטים, המילים והמסרים של טל.

קוראים לי טל פיטל, ואני בן 46 נשוי ואב לשניים, במאי סרטים, טלוויזיה ודיגיטל. לא רציתי, לא בחרתי, באמת שלא מעוניין בו - אבל הסרטן החליט לתקוף אותי, פעמיים. את הסיבוב הקודם ניצחתי ושיקמתי את חיי, כמעט מאפס, בכל הרמות: הנפשית, הפיזית והמקצועית. הסרטן גרם לי להעריך כל שנייה נתונה בחיים, את האהבה של ילדיי ואישתי, שקיעות וזריחות, אפילו פקקי תנועה נראו לי קסומים. אבל אז הוא חזר.

ב-28 בדצמבר 2016 הגעתי לבדיקה שגרתית, ושם הסתבר לי, למרבית ההפתעה, שהסרטן חזר, אחרי שנה וחצי בדיוק.

בסיבוב הקודם תיעדתי את כל מסע ההחלמה שלי מתוך רצון לערוך סרט דוקומנטרי. באופן אירוני התחלתי לערוך את החומרים רק לפני מספר חודשים. הפעם החלטתי שאני לא מחכה ואני יוצר סרטונים שיתעדו את ההזיה שאני נמצא בה בזמן אמת, מתוך האמונה שהאהבה והתמיכה הווירטואלית תזרום היישר אל תוך התאים שלי ותעזור לי לנצח. התרופה הכי יעילה כנגד סרטן היא אמונה ואהבה - ואין דבר כזה יותר מדי אהבה כשמדובר בהתמודדות עם סרטן.

אז הנה הפרק הראשון, נקודת המבט האישית שלי על עולם הסרטן הפרטי שלי. זהו פסקול אישי שלי, תמונות שחולפות בראשי, עולם ויזואלי פרטי כפי שאני חווה אותו במהלך המסע הארוך בבית החולים.

במשך כל החודש האחרון הרופאים וגם אני הרגשנו מצוין בידיעה שהפרוטוקול הנוכחי עובד, ואני על המסלול בדרך לריפוי. אז זהו, מסתבר שכל תכנית חייבת להיות בסיס לשינוי, ובמיוחד כשמדובר בסרטן. מסתבר לפתע שהדרך שבחרו לי כבר לא רלוונטית, ונאלצנו לחשב מסלול מחדש.

הידיעה הזו פירקה אותי נפשית, ושמטה לי את הקרקע מתחת לרגליים. אם הרופאים מחפשים כיוון, מה זה אומר לגבי? מה אני אמור לעשות עם המידע הזה? איך הרשיתי לעצמי להיות שאנן כשאני יודע שהמסע הזה הוא לא הליכה בפארק, כי אם טיפוס אין סופי על הרים?

כעסתי על עצמי, אבל אז גם הבנתי כיצד לקחת את המסע הזה צעד אחר צעד, יום ביומו. איך ליהנות מהבסדר היחסי שלי בכל דקה, כשאני אכן מרגיש כך. אני נבנה מהחולשות שלי ובכל פעם אני יודע להביט אל האור בקצה המנהרה, וללכת רק לכיוונו ,לא משנה כמה מכשולים יעמדו לי בדרך אני הולך לנצח את הסרטן הזה.

בתזמון "מושלם" בדיוק ביום ההולדת שלי עברתי סבב כימו. ולא סתם כימו, הגעתי לטיפול הזה כשאני עם חום גבוה ושפוך, ואז גם הכימו עשה את שלו. בקיצור, לא ממש החגיגה המושלמת שאיחלתי לעצמי ליום ההולדת. המצב הזה גורם לי לחשבון נפש, למחשבות קיומיות, האם אני בכלל אזכה לחגוג עוד ימי הולדת?

לצד המחשבות הקשות האלה, לאחרונה אני מתחיל לקבל בהשלמה את הזמן, את ההווה ואת מה שהוא מביא עמו. אני מבין שמה שיש לי הוא את הרגע הזה, ורק את הרגע הזה, וזה רגע מדהים של אהבת ילדיי, אהבת אשתי, משפחה והמון המון חברים. אוויר לנשימה עם ריח פריחה, תאוצה וריגוש של רכב הספורט שלי, אפילו אלפא הכלב שלי מצליח ללמד אותי איך ליהנות מהעכשיו, כי מה שיש לי זה רק את העכשיו. ועכשיו, ממש ברגע הזה, אני חי.

אחרי ארבעה חודשים סבילים של הטיפול, עד כמה שטיפול בסרטן יכול להיחשב סביל, הגיע חודש מאי והפך הכל מהיסוד. בדיקת PET C.T הראתה שהמחלה כבר לא מגיבה לכימותרפיה, וכי היא בעלייה. למזלי, אחרי התייעצויות ארוכות שכללו מומחים רבים, נמצא לי באיכילוב פתרון שמבוסס על טיפול חדיש. אבל אז החלו הכאבים.

בגלל שגדלו לי בלוטות לימפה באזור עמוד השדרה נוצר לי לחץ עצבי שהקרין לי כאבים לאזור הצלעות בכלל. מדובר בכאב גולמי, טהור, ועוצמתי שמפלח לי את הגוף ואת הנשמה. כאב שלא מתיר לי סיכוי להכיל אותו בכלל, כמו מכת אלה לצלעות כל דקה. הדבר היחידי שהרגיע אותי היו משככי כאבים שיכולים להרדים פילים, ויד אוהבת שדאגה 24/7 להיות שם עבורי ולהכניס בי הגיון וכוח להילחם בזה.

למדתי המון בחודש מאי הזה. למדתי שהכאב יחשל אותי לבאות. למדתי להכיל כאב ברמות שלא ידעתי שקיימות. ובעיקר - למדתי כמה חשובה אהבה שתהיה ליד.

אני ללא פרוטוקול טיפולי מעכשיו, זה אומר שאני נלחם בזמן אמת, יום יום מחדש ובכל יום אני מגריל את החיים שלי במתנה שוב. יש לי דרך מטורפת ללכת בא ואני צועד בה, לא מוותר, ואני אסיים אותה רק כמנצח, אין שום אפשרות אחרת.

את הסרט הזה טל הספיק להתחיל לערוך, אבל לא סיים

"ואז התעוררתי...
והבנתי שהזמן שלי הופך למרכיב מאוד משמעותי, כי הרי אין זמן כמו העכשיו, מצד אחד...
מצד שני, הסרטן מכלה לי את הזמן...
אז האם נגמר לי הזמן?"