העולם מלא באנשים שלא מקדישים עוד שניה מחשבה למה שיוצא להם מהפה ועל איך זה משפיע על הסביבה שלהם. זה נראה לי טבעי, אנושי ובעיקר מצחיק. מסוג הרמזים הקטנים לזה שהאדם הוא בסך הכל חיה נפלאה. גם אני חוטאת בזה לפעמים, יותר מכפי שהייתי רוצה לחשוב כנראה. אבל הי, אני פה בשביל לדבר על חוסר הטאקט שלכם. את שלי, נשאיר ליום אחר.
עוד סוכרתולוגיה:
צאו לי כבר מהמחלה
גם לסוכרת יש יתרונות
הרבה פעמים בשיחות ברזייה או בפגישה ראשונה הרגעים האלו מפציעים, ולפעמים רגעי חוסר הטקט הקולקטיביים האלה גורמים לדמיון שלי להפליג הרחק למקום שבו הכל מקבל אינטרפרטציה משעשעת הרבה יותר. אז אם אי פעם נפגש בעולם הלא-וירטואלי ותראו שיש לי מבט מזוגג בעניים וחיוך סמוי בזווית הפה, כנראה שאני כבר מפליגה.
אצלי בראש
היא: אחותי למה יש'ך ביפר? מה את נתקעת בשנות ה-90?
אני: זה משאבת אינסולין, זה מחובר לי לגוף ומזריק לי אינסולין
היא: וואי איזה מגניב זה, את כמו רובוט!
אוי כמה זה כיף שמשווים אותך למכונה! אז זהו, שלא כל כך, אני בדמיוני מעדיפה להפליג למחוזות נועזים הרבה יותר בהם אני סוכנת מודיעין או מרגלת, לא בעצם אני מנתחת מוח, או אולי נהגת מונית? אולי אני בעצם ג'יימי סאמרס - האישה הביונית?
עומדת במטבח של המשרד וחותכת לי תפוח לארוחת בוקר
היא: וואו איזה כיף לך, את לא מבינה איך בא לי תפוח
אני: את רוצה תפוח? יש לי עוד אחד
היא: לא, איזה, אסור לי עכשיו, מותר לי רק אחד ביום ובא לי למות
אני: מבחינה בבטן ההריונית ושואלת "סוכרת היריון"?
היא: כן, את לא מבינה איזה סיוט זה
אני: אני יכולה לתאר לעצמי, יש לי קצת הבנה
היא: לא באמת, כמה שאת מדמיינת את זה לעצמך זה הרבה יותר גרוע
אני: מנסה לשנות נושא באלגנטיות ושואלת - מה שלומך חוצמזה?
היא: באמת, זה נורא, אני לא יודעת איך אנשים חיים ככה כל הזמן, זה זוועה אני מה זה בדיכאון, שזה יעבור כבר אוף....הייתי מתה עם הייתי צריכה לחיות עם זה תמיד, זה נראה לי משימה בלתי אפשרית, אני לא הייתי מתפקדת, אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל, גיבורים האנשים האלה, אני אומרת לך, כאלה מסכנים ומצליחים בכל זאת לקום בבוקר.
אז כן, זה נורא, מדכא כל כך שאי אפשר לקום מהמיטה, משתק, בייחוד אחרי שיחה כזאת. אני לוליינית אלופה שהולכת על חבל דק תוך כדי ג'ינגול 3 כדורים, להבות אש מעלי ונחש ארסי מאיים להכיש אותי בכל רגע, בשעה שהיא מחזיקה ביד כדור אחד ועומדת להתפרץ בבכי אינסופי. מה עדיף?
דייט שלישי,
הוא: אז זה תמיד מחובר אליך?
אני: כן
הוא: תמיד תמיד?
אני: כן
הוא: ת-מיד ת-מיד?
אני: כן, במקלחת זה יורד
הוא: וחוץ מזה תמיד?
אני: כן
הוא: גם כש...
אני: כן
הוא: תמיד
חמוד, זה לא נתלש, מתנתק, יוצא החוצה ודוקר אותך, זה גם לא נושך. זה שם, זה בטח לא חתונה קתולית, וגם יש בצד השני בת אדם. אז לפני שאתה מדמיין את עצמך מתחת לחופה עם משאבת אינסולין ענקית עוטה הינומה, בוא נסיים את הבירה ונראה אם אני בכלל אזמין אותך לעלות, טוב?
הם: כמה פעמים ביום את דוקרת את עצמך? את יכולה לבדוק לי גם סוכר? איך אני יודע אם גם לי יש סוכרת? רגע, המכשיר הזה מתחבר לך לבטן? אפשר לראות? איזה מגניב זה! זה כואב? ואת עושה את זה לבד? כל כמה זמן? וזה לא מפריע לך? ואת ישנה עם זה? ואת יכולה לאכול הכל? ספורט מותר לך לעשות? ואם אני אזריק לעצמי אינסולין איך זה ישפיע?
אני תמיד שמחה לענות על שאלות, באמת, זה גורם לי להרגיש כמו זקנת הכפר החכמה ובעלת התשובות, אבל לפעמים, רק לפעמים, אני מרגישה כמו קוף בכלוב שעומד לידו ילד צווחן עם אמא שלו וצועק: "אמא אני רוצה ללטף את הקוף!!!!^@!".