האם באמת יש סגירת מעגל אחרי מוות של אדם אהוב?

נראה שבשנים האחרונות יש פריחה של המושג "קלואז'ר" (closure). אנחנו מוצפים בזה דרך סרטים, סדרות וספרי עזרה עצמית עם שמות מפוצצים כמו "5 steps to closure after loosing a child". אנחנו כמעט עוברים שטיפת מוח שבכל סיפור יש איזה סוף שמח ומפואר, שאחרי כל טרגדיה יש איזו נקודת זמן שבה אנחנו חוזרים לעצמנו והכל חוזר להיות בסדר. לצערנו, המציאות קצת שונה.

עוד במדעי ההתנהגות:
בשקט בשקט: למה כל כך קשה לנו לשמור סודות?
קודם כל תילחצו: כך דאגה יכולה לשפר את הבריאות
בין האישי לקולקטיבי: של מי הזיכרון הזה?

הכוונה, לרוב, היא להגיע לפתרון של עניין לא סגור. שיהיה דבר שייעשה (שאנחנו נעשה, או מישהו אחר) ולאחריו נגיע לנחלה ונוכל לשים את אותו עניין מאחורינו ולהמשיך הלאה. נוכל לחזור לשגרת החיים שלנו, נוכל לחזור להיות שמחים ולחייך, הכאב שאותו עניין גרם לנו ייעלם כלא היה ונרכב לעבר השקיעה מבלי הכתם השחור הזה.

לא פעם אני שומע בקליניקה את המשפט "אני רק רוצה קלואז'ר". כשאני שואל מה יכול להוות קלואז'ר, אני בדרך כלל לא מקבל תשובה או מקבל תשובה שגם עבור המטופל, לא באמת קשורה למה שקרה. זה נפוץ במיוחד כשעוסקים באובדן, ובמיוחד בנוגע למוות של אדם קרוב.

הרצון בסגירת מעגל כזו הוא אנושי, ובמובנים מסוימים משקף את הרצון שלנו להפחית את הכאב ואת חוסר היכולת שלנו לשאת אי ידיעה ואקראיות. הוא משקף את הרצון שלנו להבין, לקבל סיבה, לדעת שדברים לא קרו סתם. אבל כשמדובר במוות של אדם, לא רק שקלואז'ר מהסוג הזה לא אפשרי, הוא גם לא רצוי.

אם בכל זאת נבחר להשתמש במושג הזה, נצטרך לשנות את אופן החשיבה עליו ולהבין שמדובר בתהליך (שיכול להיות ארוך) ולא ברגע כזה או אחר. ההתחלה של התהליך הזה היא קבלה של המציאות, אבל לפני שנקבל את המציאות כמו שהיא נחווה הכחשה שלה ותקווה שזה לא נכון. נחכה שמישהו יגיד לנו שזה רק חלום או שמדובר בטעות איומה, נצפה שאותו אדם יפתח את הדלת ויחייך. בשלב הראשון קשה מאוד (עד בלתי אפשרי) לקבל את זה שהוא מת, שלא נראה אותו יותר, לא נשמע אותו, לא נקבל ממנו עוד חיבוק לעולם ולא נשמע אותו צוחק. זה לוקח זמן, אבל בסופו של דבר אנחנו מבינים שהוא לא יחזור. אנחנו לא אוהבים את זה, אבל אנחנו מקבלים את זה כמציאות שאין ביכולתנו לשנות.

כאן מתחיל התהליך המשמעותי – כשאנחנו מקבלים את המציאות הזו אנחנו יכולים לבחור באופן אקטיבי יותר דברים שיעזרו לנו להמשיך בחיים ולחזור ולשגשג. אנחנו יכולים להתחיל לדמיין חיים אחרים מאלה שתכננו וחשבנו עליהם, חיים בהם אנחנו לא מצפים ומחכים שהדלת תיפתח והמת יחכה שם. הכאב והאובדן עדיין יהיו שם ועדיין נרגיש אותם, אבל לפרקי זמן מעט קצרים יותר, והם לא יהיו משתקים כמו בעבר.

זה תהליך מורכב וספירלי, ולפעמים נרגיש שעשינו צעד קדימה ושלושה אחורה, ובזמן הזה אנחנו עשויים להיות מוצפים ברגשות ולעבור בין שמחה לצער, בין פחד לביטחון ולתקווה. חשוב שניתן לעצמנו לחוות את כל אלה, ובמיוחד בזמן שאחרים אולי יגידו ש"הגיע הזמן להמשיך הלאה" אני דווקא רוצה להדגיש את החשיבות שבבניית זכרונות שלעולם לא תשימו מאחוריכם – המשמעות של ריפוי היא לא לשכוח, היא לקחת את הזכרונות, האהבה והחיים אל העתיד.

הצעד הזה, לקחת את העבר קדימה, ביחד עם כל הכאב שהיה בו וביחד עם העונג שהיה בו, הוא השלב שבו ניתן לשחרר את מה שלא יכול להיות יותר, ולחיות עם האובדן, שהופך לחלק יקר שננצור בלב לעד. הוא הופך לחלק מהסיפור שלנו, לחלק ממי שאנחנו, ויכול לעזור לנו לצמוח ולהפוך לאנשים חומלים יותר, סלחניים יותר, מעריכים יותר ולהתחבר מחדש לחיים מלאים.

ועדיין, בשום שלב לא נפסיק להתגעגע לאותו אדם, ואולי נשאל מדי פעם "מה היה יכול להיות אם..?". בשום נקודה בזמן לא נשכח, וכשניזכר יעלו דמעות בעיניים, למרות שהכאב לא דוקר כמו שהוא היה פעם. לא נשכח לעולם את אותו אדם, כי אלה שאנחנו באמת אוהבים נמצאים בלב שלנו תמיד, גם אם הם לא בחיים.

אז אין קלואז'ר אמיתי, לפחות לא במובן הקלאסי של המושג. יש תהליך של החלמה, יש קבלה, יש המשכיות. יש עתיד שלמרות הכאב שבהווה טומן בחובו אהבה, תקווה ושמחה. אבל רגע, או מעשה, שאחריהם הכל נסגר מאחורי דלת ונשאר בעבר, זה לא קיים.