הגביע הקדוש: מה זה גביעונית ולמה כולן מדברות על זה?

בפעם הראשונה שקיבלתי מחזור אמא שלי הרגישה צורך לעשות מזה חגיגה נשית. היא וסבתא שלי לקחו אותי לבית קפה ואחר כך קנו לי חזיות. הייתי בת 13 ורציתי למות. המחשבה שיש לפני 35 שנים שבהן אצטרך להתמודד עם הדימום הזה מדי חודש החרידה אותי עד עמקי נשמתי. הבחילה לא עברה לי שבוע. זר לא יבין זאת, אבל זרה דווקא כן. הבהלה שאוחזת בך בפעם הראשונה שאת מגלה כתם כהה על התחתונים שלך ואת כבר מבינה, אבל גם לא. זו חוויה נשית במהותה, על כל הרבדים החיוביים והשליליים שלה.

בסוף מתרגלים להכל. לזה שהווסת תמיד מגיעה בטיימינג הכי גרוע. שיש דברים שאת מעדיפה לא ללבוש בימים האלה. שאת צריכה להסתובב בתיק עם טמפון ותחבושת, שלא תיתפסי לא מוכנה. שכשאת הולכת לשירותים להחליף טמפון, את צריכה להחביא אותו בכיס או בשרוול, שלא יראו שזה מה שאת הולכת לעשות. לזה שזה מגעיל, מסריח, מלוכלך. שלא צריך לדבר על זה. שעדיף להצניע. שזה לא מחלה, וגם אם כואב לך – קחי כדור. תתגברי. אל תעשי עניין. אל תהיי היסטרית. לכי לים. תלבשי לבן. תהיי שמחה. תהיי נינוחה. תחייכי.

עוד בנושא:
למה שליש מהסטודנטיות באוניברסיטה הזו לא מקבלות מחזור?
כל מה שחשוב לדעת על אמצעי המניעה שמחליף את הגלולות
הגלולה מתה, הקונדום גוסס: השנה שבה העולם החל להימנע אחרת

20 שנה אחרי הפעם הראשונה שלי, ועם קילומטראז' של יותר מ-200 מחזורים (בחישוב גס ובקיזוז שני הריונות), אני כבר רגילה. אבל איכשהו בשנים האחרונות משהו שם מרגיש לי פחות נוח. פחות נוח לי עם הטמפונים, למה אני דוחפת את הדבר הזה לתוכי למרות שלפעמים זה כואב? עם תחבושות מעולם לא היה לי נוח, זה מרגיש כמו חיתול. כבר עדיף הטמפון. גם עם נטילת ההורמונים כאמצעי מניעה (גלולות) פתאום נהיתה לי בעיה. זה התחיל אחרי הלידות, הרגשתי שזה מחרפן לי את המערכת. פתאום לא נראה לי הגיוני להלעיט את עצמי בהורמונים כשיש אפשרויות אחרות. ומסתבר שאני לא לבד. בשנים האחרונות חלה ירידה משמעותית בשימוש בגלולות כאמצעי מניעה. יותר ויותר נשים בוחרות בחלופות אחרות.

והנה, פתאום, אחרי 200 סיבובים כאלה, אחרי 20 שנה ואלוהים יודע כמה מוצרי היגיינה אישית שקניתי – אפשרות חדשה (עבורי, לפחות). גביעונית קוראים לזה. והשם הזה מתחיל לקפוץ לי. בהתחלה בקבוצות פייסבוק של אמהות. ולא במאמאטבע, אלא בקבוצות "מיינסטרימיות" לגמרי. למה זה בכלל קורץ לי? קודם כל, בגלל שזה חדש לי. אחרי עשרות שנים שאנחנו רגילות להסתפק בבחירה בין שתי חלופות, פתאום יש אפשרות שלישית.

שנית, בשנים האחרונות גוברת בי התחושה שכל מה שקשור בניהול של מערכת הרבייה הנשית נולד בחטא הגמוני ופטרוני. הגלולה היתה אולי פתרון מהפכני ששחרר נשים בשנות ה-60, אבל באיזה מחיר? בואו נהיה כנות, זה פתרון נוח מאוד גם, ואולי במיוחד, לגברים. בעוד שלנשים רבות הוא גורם לתופעות לוואי שנעות על הסקאלה שבין אי-נוחות וטרדה (שיעור יתר, השמנה, אקנה, ירידה בחשק המיני ועוד) ועד לסכנת חיים של ממש (שתרים יד מי שנשלחה לבדיקת קרישיות לפני שצויידה במרשם לגלולות).

גם תעשיית הטמפונים והתחבושות שמוכרת לנו מצע צמרירי וצחור (שמולבן באמצעות כימיקלים) שסופג בהצלחה נוזלים כחלחלים כדמן של בנות מלוכה ומבטיח לנו את האפשרות לעשות "כל מה שאנחנו רוצות" (מה שזה לא יהיה) מבלי שאף אחד יבחין ב'סוד המלוכלך' שלנו, לא מקבלת אצלי יותר מדי נקודות על אמינות. תמיד מרגיש לי שמאחורי הפרסומות האלה – כל הדרך מהחברה שמייצרת את המוצר ועד למשרד הפרסום שיצר את התשדיר – עומדים הרבה מאוד גברים.

הגביעונית היא כוסית סיליקון שאוספת את דם הווסת. מחדירים אותה לנרתיק כמו טמפון, וכשצריך – מוציאים, מרוקנים, שוטפים ומחזירים. זו תמצית העניין. היתרונות המרכזיים שלה היא שהיא רב פעמית ועל כן, הרבה יותר חסכונית (מחיר גביעונית נע בין 150-250 שקלים, והיא יכולה להיות בשימוש עד 7 שנים. לעומת זאת, מוצרי היגיינה מתכלים יעלו לנשים אלפי או עשרות אלפי שקלים לאורך שנות הפוריות). היא גם 'ירוקה', כלומר ידידותית לסביבה, משום שאינה מייצרת פסולת שאינה מתכלה. וחלק מיצרניות הגביעוניות הן גם טבעוניות – כלומר אינן מבצעות ניסויים בבעלי חיים.

אבל השיח שאני נתקלתי בו בנוגע לגביעוניות גולש הרבה מעבר ליתרונות הללו. ככל שהעמקתי באתרים, בבלוגים ובפוסטים בקבוצות הפייסבוק הייעודיות למשתמשות בגביעוניות, גיליתי שנשים רבות מצאו בהן בשורה של ממש. "סבלתי מאוד מכאבי וסת, ברמה שזה היה משתק אותי לכמה ימים. כשנחשפתי לגביעונית זה שינה את חיי", מספרת ענת שיינרמן, מנהלת קבוצת הפייסבוק "גביעוניות יחד", בעלת חנות למוצרים טבעיים ומשווקת של כמה סוגי גביעוניות. "הכאבים שלי עברו מיידית. מה שהדהים אותי זה שפתאום גיליתי שלדם הווסת אין ריח מסריח, יש לו ריח מדהים, כמו של לידה", היא נזכרת בחוויית השימוש הראשונה שלה, לפני כשלוש שנים.

בעקבות ההתנסות החיובית שלה, היא החלה "להפיץ את בשורת הגביעונית", כדבריה, לכל מי שהייתה מוכנה להקשיב. בסופו של דבר היא התחילה לשווק גביעוניות בארץ, והקמת קבוצת הפייסבוק הייתה צעד טבעי להמשך. "ככל שהתהליך התקדם ויותר נשים נחשפו לדבר הזה, התבקש לפתוח קבוצת תמיכה לנשים", מספרת שיינרמן. "בקבוצה חברות כ-4,000 נשים, הצעירות ביותר הן בנות 16 ויש גם נשים מבוגרות שכבר אין להן וסת".

כמות האינפורמציה בקבוצה היא עצומה. בביקור הראשון זה יכול להרתיע. נדמה שתוכלו להעיר כל אחת מהן באמצע הלילה והיא תדע לדקלם לכם את אורך צוואר הרחם שלה בלי להתבלבל. הפוסטים בקבוצה לא בוחלים בעיסוק בדם, מרקם, כמות, תנוחות, אנטומיה. השפה עניינית, לא מתנצלת, לא מתביישת. כמעט כל פוסט זוכה לשפע של תגובות. הנשים ששות לסייע זו לזו, לתרום מניסיונן, להציע טיפים, לשתף בחוויות האישיות או סתם לחזק ולעודד זו את זו. נראה לי שפעם קראו לזה אחוות נשים.

לפוסט שפרסמתי בקבוצה בחיפוש אחר נשים שיסכימו להתראיין לכתבה הזאת הגיבו עשרות נשים. שוחחתי עם רובן. למעשה, חלק לא מבוטל מהשבועיים האחרונים העברתי בשיחות כנות ופתוחות עם כ-20 נשים שאינני מכירה כלל, ועם עוד כמה שכן, על המחזור שלהן, ועל שלי.

"זה לגמרי משנה את התפיסה של מה את חושבת על עצמך ועל הגוף שלך", אומרת מאיה, סטודנטית בת 24 מיפו שמשתמשת ב-Diva Cup כבר 7 חודשים. "זה מכריח אותך להכיר את עצמך. גברים למשל, מכירים את עצמם נורא טוב, למה נשים לא? זה משהו שקורה לך כל חודש כבר 10-12 שנים, ואת לא מכירה את המרקם של זה בכלל. זה הזוי!".

את מרגישה שאת מכירה את עצמך יותר טוב בעקבות השימוש בגביעונית?

"פשוט הבנתי שזה לא מגעיל בכלל וזה גם הרבה פחות דם ממה שחשבתי. מה שעם טמפונים נראה לי כמו המון דם, בגלל שזה צמר גפן וזה סופח ומתנפח, בגביעונית גיליתי שזה ממש לא הרבה. גם אין את הכאב הזה בסוף המחזור כשמכניסים טמפון. זה הכי בסיסי ונקי שיכול להיות. אין התעסקויות מיותרות. לא צריך להיסחב עם כלום לא צריך להחביא את הטמפון בשרוול כשאת הולכת לשירותים".

"בפעם הראשונה ששמעתי על גביעונית הזדעזעתי עד עמקי נשמתי, אבל החלטתי בכל זאת להזמין לנסות", מודה יובל בר, 30, מתאמת מחקר מתל אביב שמשתמשת בגביעונית מסוג Lunette כבר קרוב לחמש שנים. "אני באה מבית מאוד רפואי, שני ההורים עוסקים בתחום, אז אין לי באמת בעיה עם דם. מה שהלחיץ אותי זה הסרבול והלכלוך, אבל התבדיתי מהר מאוד. אין ספק שמתעסקים עם דם, אבל זה לא שונה בעיני מטמפון", היא אומרת.

מאיה ויובל, כמו כל הנשים ששוחחתי איתן לצורך הכתבה הזאת, שמחו להתראיין על הנושא. כולן גם אמרו שהן מפיצות את בשורת הגביעוניות בקרב חברות, אחיות וכל מי שמוכנה לשמוע. וכצפוי, לא תמיד התגובות נלהבות. עם זאת, זה לא מרתיע אותן. אחרי הכל, גם הן פעם חשבו שזה מגעיל או מפחיד.

מאיה: "אני אומרת להן לפעמים: 'אתן מנגבות לעצמכן את התחת וזה הרבה יותר מגעיל מלרוקן גביעונית. ודבר שני, מי לימד אתכן בכלל שזה מגעיל? זה הגוף שלך, תלמדי להסתדר איתו'. זה גם תמיד מדהים אותי שכשאני נכנסת ליו טיוב כל הפרסומות שאני מקבלת שם זה טמפקס ואולווייז, ולגביעוניות אין בכלל פרסום. זה רק מפה לאוזן של בנות שבאמת משתמשות בזה וממליצות על זה". מאיה מסכימה שמעבר לפרקטיקה, השימוש בגביעוניות יוצר איזו קהילתיות ושיח נשי שקצת נעדר מזירת הטמפונים והתחבושות. "כל השיח על גביעוניות הוא נורא פתוח. שזה גם משהו מעניין, כי נשים לא מדברות על המחזור שלהן. הגביעונית פתחה לי את השיח הזה מחדש עם נשים, עם חברות וגם ליד בנים", היא אומרת.

ליובל בר יש פרספקטיבה מעט שונה על סוגיית השיח הפתוח, שלדעתה נובעת מהעדר ההנגשה למוצר. "אם היית יכולה היום ללכת לקנות גביעונית בסופר פארם זה לא היה ככה, לדעתי. השיח הזה הוא תוצר של חוסר ההנגשה של הגביעונית. בארץ יש רק סוג אחד של גביעונית שנמכר בחנות – וזה בניצת הדובדבן, שהיא חנות טבע מאוד ספציפית. הדרך שבה רוב הנשים נחשפות לגביעוניות היא דרך האינטרנט ודרך נשים אחרות ושיתוף. אחרת, לא תדעי מה לחפש".

"אני שמעתי על זה ממש מזמן בשיחה של כמה בנות, ואני זוכרת שמישהי אמרה על זה: 'אה, הכוס המגעילה הזאת ששמים בה דם'", נזכרת אביב פוקס, רכזת שירות לאומי בת 28 מבאר שבע, שמשתמשת בגביעונית מסוג Mooncup כבר 8 חודשים. "בשנים האחרונות ממש סבלתי מהטמפונים: כל הזמן צריך לדאוג אם יש לך מספיק בתיק או לא, והם גם הכאיבו לי. בהתחלה זה נשמע גם לי קצת דוחה אבל מאז שהתחלתי זה עשה לי טוב. אם בעבר הייתי חוששת מהימים של המחזור, היום זה עובר כמו כל יום רגיל. ואני כבר לא מתייחסת למחזור שלי כמו משהו שהוא קצת מגעיל וצריך להסתיר, אפשר לדבר על זה יותר בפתיחות".

זה נשמע מדהים, אבל לא היו לכן פשלות עם זה? נזילות?
מאיה: "היו מלא פאלטות ונזילות. גם לחברות שלי שאני ממליצה להן להתנסות, אני אומרת שצריך לקחת בחשבון משהו כמו 3 מחזורים כדי להסתגל ולהתרגל לזה. אבל עכשיו כבר נהייתי פרו (מקצועית, מש"פ), ברמה של עושה את זה עם בקבוק מים בשירותים ציבוריים. אני תמיד מזכירה שבגיל 13 גם טמפונים היו נראים לנו כמו משהו מפחיד וקשה", היא אומרת.

אביב: "אני יודעת שהרבה בנות מסתבכות עם זה אבל לי דווקא הלך חלק מהפעם הראשונה. אני חושבת שבהתחלה חששתי מנזילות והייתי מרוקנת בתדירות גבוהה יותר כי לא הייתי בטוחה איך זה עובד. אבל עכשיו כבר התרגלתי ואני מרוקנת אותה רק פעמיים ביום".

כשהתחלתי את התחקיר לכתבה הזאת היה לי פרופיל סטריאוטיפי של המשתמשת המצויה בגביעונית. שוחרת סביבה, טבעונית, מאמאטבע, מניקה למרחקים ארוכים, גרה בכרכור ותומכת בחינוך ביתי. אבל מהר מאוד הקטלוג הזה שלי מתברר כשגוי. הנשים ששוחחתי איתן מגיעות מרקעים שונים, מתפיסות שונות וגם הסיבות שבגללן התחילו להשתמש בגביעונית מגוונות. יש ביניהן כאלה שבחרו בגביעונית בגלל דאגה לסביבה, ואחרות הגיעו אליה אחרי שסבלו שנים מתופעות לוואי או כאבים שנלוו למוצרי ההיגיינה החד פעמיים. יש ביניהן אמהות שלאחר הלידה הרגישו חיבור אחר לגופן ולווסת שלהן. ויש גם נערות שעדיין לא חוו לידה או קיימו יחסי מין. יש שם אפילו מי שלא מגדירים עצמם כנשים – טראנסים שמבחינה ביולוגית הם נשים, אך מתייחסים לעצמם בלשון זכר.

תגל קומיי, בת ה-25 מרעננה התחילה להשתמש בגביעונית בעקבות פציעה שחוותה במהלך שירותה הצבאי והקשתה עליה להמשיך להשתמש בטמפונים. קומיי שירתה כלוחמת ביחידת הכלבנים 'עוקץ', אישה יחידה בין לוחמים גברים. "השתמשתי בזה גם בשטח, כלוחמת. להכניס טמפון באמצע פעילות זה הדבר הכי מביך בעולם. ועם הגביעונית אני יכולה להיות יותר שעות וגם כשצריך לרוקן, אני מנקה ומחזירה. אין לי טמפון משומש שאני צריכה לשבור את הראש איך אני נפטרת ממנו עכשיו באמצע הפעילות, כשכל הבנים מסביבי. הטמפונים גם הכאיבו לי וגרמו לי לכאבי גב, והשימוש בגביעונית חסך לי את זה".

גאיה דוד היא אולי החברה הצעירה ביותר בקבוצת הפייסבוק של גביעוניות יחד, היא בת 15 וחצי, תלמידת תיכון מהיישוב יובלים בצפון הארץ. היא נחשפה לגביעונית דרך יו טיוברית שהיא עוקבת אחריה והחליטה לבדוק מה זה.

זאת לא בחירה שגרתית. בטח לא עבור נערה בגילך, רוב המשתמשות הן נשים בוגרות. מה גרם לך לרצות להתנסות?
"שמעתי את כל היתרונות שיש לזה: שזה טוב יותר כלכלית וסביבתית, ובריא יותר לגוף. והבנתי גם דרך זה גם כמה הדברים האחרים לא טובים לגוף: טמפונים מייבשים, ותחבושות גורמות לריח רע. אז החלטתי שאני רוצה לנסות ורכשתי את ה-Diva Cup. בהתחלה קצת התקשיתי עם זה, ההכנסה היתה קצת קשה וגם ההוצאה. אבל לא ויתרתי כי ציפיתי שיהיו קשיים בהתחלה. עכשיו זה ממש קל, אני לא מרגישה את זה בכלל. הדבר היחיד שקצת בעייתי הוא שלא תמיד יש לי בשירותים ציבוריים בביה"ס כיור נגיש בתוך תא השירותים כדי לשטוף אותה. אבל מכיוון שאני יכולה להיות איתה עד 12 שעות, ברוב הימים אני לא באמת צריכה לרוקן אותה בזמן הלימודים".

יוצא לך לדבר על זה עם בנות גילך?
"בכל פעם שחברה מבקשת ממני פד או טמפון היא מקבלת הרצאה קצרה. רוב התגובות ששמעתי עד עכשיו היו של גועל, כי זה דורש התמודדות של ממש לראות את הדם ואי אפשר פשוט לזרוק לפח. אני מבינה את התגובות של הגועל, אבל בעיני זה שווה את זה כי למדתי להכיר את הגוף שלי בצורה שלא הכרתי אותו עד עכשיו ואני חושבת שזה מאוד חשוב".

אין ספק שהגביעונית תפסה את תשומת לבי. אבל מפה ועד לנסות? בואו נפרק את זה רגע. אני אמורה להכניס לתוך הנרתיק שלי משהו שלמרות שהוא מתחרז עם גלידונית, הוא יותר דומה לכוס צ'ייסר מסיליקון, למקם אותו נכון כך שלא יהיו נזילות. לוודא שנוצר וואקום (מה?!) וכל זה בידיים חשופות וכשאני מדממת. אה, ועוד שאלה – איך אני אמורה להוציא את זה בדיוק?! אין לזה חוט!

איך זה עובד?
אז ככה, הגביעונית בנויה משני חלקים: כוס – שתפקידה לאגור את דם הווסת, וגבעול – שמסייע במשיכת הגביעונית בהוצאה. רוב הגביעוניות מגיעות בשתי מידות או גדלים: מידה 1 – לנשים לפני לידה / מתחת לגיל 30. מידה 2 – לנשים מעל גיל 30 שעברו לידה או נשים עם דימום חזק מאוד. הגביעוניות נבדלות זו מזו גם במידת הקשיחות/רכות של החומר ממנו הן עשויות.

מקריאה בקבוצה ובאתרים נוספים מתגלה שהשימוש בגביעונית יכול להיות קצת טריקי. המפתח למיקום נכון של הגביעונית ומניעת נזילות הוא לוודא שהיא מכסה היטב את פתח צוואר הרחם (שממנו יוצאת הווסת) ושהיא יוצרת ואקום אפקטיבי עם קירות הנרתיק. זה מבטיח שהיא לא תזוז ממקומה. כל העניין מתחיל להישמע לי קצת מסובך. אה, וצריך גם לעשות לה סטריליזציה ולהרתיח במים במשך 5 דקות לפחות. כל כמה שהטמפונים היו לצנינים בעיני, לפחות הם אמינים. אני יודעת איך הם נכנסים, איך הם יוצאים. ויודעת שאחרי שאני מכניסה אחד, יש לי לפחות כמה שעות בלי חשש לנזילות. מה יהיה אם הגביעונית תתגלה כמשענת קנה רצוץ?

"הדרך לאתר את צוואר הרחם היא על ידי החדרת אצבע לנרתיק עד לקצה צוואר הרחם – זה קצת מרגיש כמו קצה של אף", מסבירה לי שיינרמן ומחלצת ממני צחוק של מבוכה. "רגע, יש לך גביעונית? את משתמשת?" היא פתאום שואלת אותי. האמת היא שברגע של אומץ לב והרפתקנות הזמנתי גביעונית מחו"ל. אבל חלפו כמה שבועות והגביעונית לא הגיעה. ועכשיו אני כבר לא בטוחה שהיא תגיע בזמן. בין מועד הגשת הכתבה הזאת ומועד הווסת שלי, אני נתונה בסד אילוצים לא מאוד גמיש, בלשון המעטה. היא מיד נחלצת לעזרתי ומוציאה לי משלוח בהול של גביעונית מסוג juju cup. שיט. עכשיו אני באמת אצטרך לעשות את זה.

רגע לפני שאני הופכת עצמי לשפן ניסיונות, אולי כדאי לבדוק את העניין הזה עם סמכות רפואית? "הסיכונים בשימוש בגביעונית הם מועטים ונדירים", מרגיע אותי פרופסור יואב פלד, מנהל מרכז בריאות האישה של קופת חולים כללית בהוד השרון. לדבריו, "השימוש בגביעונית דורש הכרות יותר אינטימית מצד האישה עם מבנה נרתיקה. ולכן, לנערות צעירות מאוד השימוש בגביעונית פחות מתאים". פרופ' פלד מאשר גם שניתן להשאיר את הגביעונית בתוך הגוף למשך זמן ארוך יותר מטמפונים – עד 12 שעות.

3 ימים לאחר השיחה שלי עם ענת שיינרמן, הג'וג'ו שלי מגיעה במארז פרחוני ומהודר. ויומיים אחר כך מגיעה הווסת שלי, במארז מהודר קצת פחות. אני מודה שלצד החששות והרתיעה המתבקשת מההתנסות, יש בי גם ציפייה וסקרנות. כבר יומיים שאני מבלה את הערבים של על הספה בצפייה בסרטוני יו טיוב שמדגימים קיפולים להחדרה קלה של הגביעונית. בעלי משתדל להפגין איפוק. אבל אני די בטוחה שהוא חושב שירדתי מהפסים.

את הניסיון הראשון אני עושה ביום הראשון של הווסת, אחרי מקלחת. ניסיון החדרה ראשון בעמידה, עם רגל אחת על האסלה מסתיים בכישלון. הגביעונית המקופלת מחליקה לי בין האצבעות וכמעט נופלת. וזה עוד אחרי שהרתחתי אותה בסיר של הביצים הקשות במשך דקות ארוכות. אני נזכרת בטיפים שקראתי בקבוצה, ועושה ניסיון נוסף להחדיר אותה, הפעם בכריעה. הצלחה! היא בפנים. אני מעבירה אצבע מסביב לדופן הגביעונית כדי לוודא שהיא נפתחה, ונראה שאמנם כך. בניגוד לחששותיי, ברגע שהיא בפנים, הגביעונית אינה מורגשת. ללכת עם להרגיש בלי. אין שום כאב או אי נוחות. אבל הספק והחשש מנזילות לא מרפים ממני, ואני מגבה אותה עם תחבושת חד פעמית. שיהיה.

ההחלטה הזאת מתבררת כנבונה, משום שבחלוף חצי שעה אני מרגישה משהו מוזר ומגלה נזילה רצינית. אוקיי, עכשיו צריך להוציא את זה. שוב נזכרת בטיפ ההוצאה הנפוץ ביותר בקבוצה: "תלדי אותה החוצה". אני כורעת במקלחת ובלידה פעילה וקלילה מצליחה לקרב את הגביעונית לפתח הנרתיק, לשחרר את הוואקום ולהוציא אותה. אנחת רווחה. לפחות אני יודעת להכניס ולהוציא. עכשיו רק להבין למה לעזאזל היא נוזלת לי?!

אני מעלה פוסט בקבוצה שמתאר את קורותי עם הגביעונית עד כה. מגלה בתגובות שעוד מישהי שאני מכירה נמצאת כאן. בגדול המסר הוא: 'אל תתייאשי. כנראה עוד לא מצאת את המיקום הנכון'. אבל אני מתייאשת, לפחות להערב. דוחפת טמפון בחוסר חשק והולכת לישון. מחר יום חדש.

יום 2 למחזור. לעבודה אני עדיין לא מעזה ללכת עם הגביעונית. בטח לא אחרי הפדיחות שהיא עשתה לי אתמול. אבל אני מאוד רוצה שזה יצליח. אני מחליטה לבחון אותה בתנאי קיצון של אחר צהריים עם הילדים שלי בגינה. ההחדרה עוברת בלי בעיות, אני עוברת עם האצבע פעמיים מסביב כדי לוודא פתיחה וואקום. צ'ק. פד גיבוי – צ'ק. כעבור שעה אני מרגישה שהיא נוזלת, והכתם שאני מגלה על המכנסיים שלי בבית מאשר זאת סופית. במה אני שוגה? זה מטריף אותי. אני שונאת להיכשל! אני חייבת לפצח את זה.

לקחתי יום הפוגה. יכול להיות שהיינו זקוקות לקצת מרחב, אני והגביעונית. כי בניסיון השלישי זה הצליח. הפעם, התחלתי בהיכרות אנטומית. הגיע הזמן שאני אבין איפה בדיוק צוואר הרחם שלי נמצא. אני ממלאת את ההנחיות של ענת שיינרמן עד שאני מרגישה שאני נוגעת בקצה של אף – בחיי שזה תיאור מדוייק. ואחרי שאני משננת את המיקום המדומיין שלו, אני מכוונת את הגביעונית לכיוונו. החדרה. ואקום. צ'ק. הפעם, אין נזילות. חבל שהמחזור שלי מסתיים מחר. אני כמעט מאוכזבת.