נושאים חמים

לחיות בערימות של זבל: הצצה לחייהם של אגרנים כפייתיים

אגרנות היא הפרעה שבמסגרתה אנשים אוספים בכפייתיות חפצים שהם לא צריכים, לפעמים אפילו את הצרכים שלהם, עד לרמה של בלאגן כאוטי בבית. ביקשנו ממי שמכיר את התופעה מקרוב, להסביר לנו למה זה קורה

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
דירות של אגרנים כפייתיים (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות שי שטיקגולד)
"ערימות של חפצים השתלטו על כל הבית". בית של אגרן כפייתי (צילום: באדיבות שי שטיקגולד)

"זה התחיל באופן תמים למדי. התחלתי לקנות כדים, צנצנות קטנות, בובות חרסינה, פוסטרים, ספרים ישנים וכל מיני שמאטעס בשווקי פשפשים ברחבי העולם, דברים שנראו לי מיוחדים והרגשתי שאני חייבת שיהיה לי אותם בבית, שאני אארח ואנשים יתלהבו מהם. הרגשתי שהם יוסיפו לי משהו לחיים", סיפרה לוואלה! בריאות נועה (שם בדוי), בת 45 מאזור המרכז, שעונה להגדרה "אגרנית כפייתית".

אגרנות כפייתית היא הפרעה נפשית נפוצה המוגדרת כאגירה מוגזמת של חפצים וסירוב להיפטר מהם עד לרמה של בלאגן כאוטי בבית. אגרנות עלולה לפגוע בביצוע משימות יומיומיות ולסכן את הבריאות. אצל נועה, האיסוף התמים כביכול של חפצים למזכרת, השתלט על חייה במהרה. "תוך כמה חודשים התחלתי לאסוף כל מיני דברים מהרחוב. באיזשהו שלב האיסוף עצמו כבר הפך למטרה, זה היה ממש טקס עם כללים, והתחלתי לאסוף את הזבל של הזבל. היו מלא דברים מלוכלכים אבל לא היה לי אכפת, הכנסתי הכל הביתה, וערימות של חפצים השתלטו על כל הבית", הוסיפה.

עוד בנושא:
הפרעת גוף דיסמורפית: מכורים לסכין המנתחים
יותר מסוכן מסמים: עולמם של המכורים למין בישראל
כשהנטייה המינית הופכת לאובססיה

כמו אצל אגרנים אחרים, גם אצל נועה האגרנות הגיעה בשלב של קושי בחיים, וענתה על צרכים נפשיים שונים. "התחלתי לאסוף את כל החפצים האלה אחרי תהליך כואב למדי של גירושים ותחושות קשות של בדידות. הרגשתי שאותם דברים היוו מעין נחמה, זה נראה מוזר בטח למי שלא מבין, אבל זה עזר לי להתגבר על תחושות קשות שהיו לי, חשבתי שאנשים אחרים לא יתעניינו בי או יחבבו אותי, הייתה לי חרדה מאוד גבוהה, וחשבתי שבאמצעות החפצים היפים והמעניינים האלה אני אצליח למשוך עניין. אבל מהר מאוד זה יצא מכלל שליטה", הוסיפה.

דירות של אגרנים כפייתיים (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות שי שטיקגולד)
"זה לא היה רציונלי בשום רמה, אבל לא יכולתי לשלוט בזה". דירה של אגרן כפייתי (צילום: באדיבות שי שטיקגולד)

בשלב מסוים, נועה לא הצליחה להיכנס לחדרים בביתה. "כבר לא יכולתי להיכנס לסלון מרוב ערימות, ופיזרתי דברים כמו ספרים ישנים וגלויות גם על המקרר ועל ארונות המטבח, כבר הפסקתי לבשל בבית לגמרי, והייתי פשוט מתאימה את עצמי לערימות החפצים שסביבי. ידעתי שזה לא נורמלי, אבל כל פעם שחשבתי על להיפטר ממשהו נכנסתי לפאניקה של ממש, פחדתי בטירוף שאם אני אזרוק את הפסלון או את הצנצנת או פריט אחר אני אצטרך אותם, ואני אדפוק את עצמי ואתחרט על זה. זה לא היה רציונלי בשום רמה, אבל לא יכולתי לשלוט בזה".

אגרנות לעולם נשארת

לפי ד"ר אורי ניצן, פסיכיאטר בכיר במרכז לבריאות הנפש שלוותה מקבוצת כללית, קיימים כמה רכיבים להפרעת האגרנות הכפייתית. "האלמנט הראשון הוא איסוף מוגזם של דברים, בין אם חפצים בעלי ערך כביכול ובין אם זבל, מכל הבא ליד, ויש אנשים שבמקרים מסוימים אפילו אוספים את הצרכים של עצמם בשקיות", הסביר.

בנוסף, התופעה מאופיינת בקושי להיפטר מדברים, עד כדי פגיעה באיכות החיים. "הם לא מסוגלים להיפטר מהדברים, וכשמאיימים לקחת מהם משהו – רואים עד כמה זה מערער אותם, ומבינים שלמעשה מסתתר פה משהו גדול יותר", מסביר ד"ר ניצן, "זה פוגע ביכולת שלהם לנצל את חללי המגורים – המיטות מלאות כך שאי אפשר לישון, יש ערימות במטבח ולא מבשלים, אנשים לא יכולים לגור בצורה נורמלית, הם יכולים לישון בפינה של הבית על הרצפה מחוסר מקום". לבסוף, חייהם של האגרנים נפגעים בעקבות האגרנות הכפייתית ברמה הבין אישית והתעסוקתית, כאשר אגרנים יימנעו מלהזמין אנשים הביתה, בין אם חברים ומשפחה או אנשי מקצוע שיטפלו בתקלות בבית.

אגרנות כפייתית נעה על ספקטרום די רחב, ויכולה להתבטא גם בשופינג של 100 זוגות נעליים שהם "נגיעה באזור של האגרנות", לדברי ד"ר ניצן. כמו כן, ישנן הערכות כי מרבית מקרי האגרנות אינם מדווחים ומטופלים, ולפיכך הנתון של שניים עד חמישה אחוז מהאוכלוסייה הסובלים מאגרנות נמוך מהמצב במציאות.

דירה של אגרן כפייתי (Creative Commons)
אגרנים לא מעזים להזמין אנשים הביתה, וחייהם נפגעים מכך מאוד (צילום: Creative Commons)

באשר למי ילקה באגרנות כפייתית, מסביר ד"ר ניצן שלרוב יהיה מדובר באנשים הסובלים מבעיות נפשיות אחרות. "רוב האנשים, כ-75 אחוזים מהם, יסבלו מהפרעות אחרות בין אם זה הפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD) או דיכאון, הפרעות חרדה ואף סכיזופרניה". כמו כן, רובם יהיו מבוגרים. "בעוד שהפרעות כמו OCD והופעת מחשבות טורדניות מפריעות לסובל מהן והוא מגיע לטיפול, במקרה של אגרנים הם לא סובלים עד שהם נאלצים להתעמת עם מצבם ולהיפטר מדברים, ולכן הרבה מהם לא מגיעים לטיפול", הוסיף ד"ר ניצן. "מבחינתם זה לא מפריע להם, זה מה שהם, מדובר במנגנון שליטה המונע ממצוקות אחרות. משהו באגרנות מרגיע כאוס פנימי".

"סיכויי ההחלמה לאגרנים אינם טובים, וההפרעה אינה חולפת לגמרי", מסביר ד"ר ניצן. "הטיפול הקיים הוא טיפול התנהגותי קוגניטיבי, בו מנסים לסייע לאגרנים להתמודד עם מחשבות לא הגיוניות ולהגיע להסכמה לפנות דברים. אבל יכולות הסיוע מוגבלות. קשה לצאת מההפרעה הזו בצורה טובה, משהו מזה נשאר תמיד ויכול לחזור על עצמו בצורות שונות. הם תמיד יהיו אגרנים, השאלה עד כמה זה יהיה גרוע ויפגע להם בחיים. זה לא נעלם באמת", סיכם.

דירה של אגרן כפייתי (GettyImages)
"סיכויי ההחלמה לאגרנים אינם טובים" (צילום: אימג'בנק- GettyImages)

נועה, שבעקבות התערבות של קרובת משפחה נאלצה להתמודד עם אגרנות, החלה ללכת לטיפול פסיכולוגי וכמו כן עברה ניקוי ופינוי הדרגתי של הדירה שלה. לדבריה, היא עובדת קשה כדי לסלק את הנטיות הלא בריאות. "אני לומדת תרגילים שונים, כל מיני שאלות שאני שואלת את עצמי בראש לגבי החפצים כמו למה אני צריכה את זה, במה זה באמת יעזור לי. אני לא אגיד שזה עבר לי לגמרי, ולא נראה לי גם שזה יעבור לגמרי, אבל צריך ללמוד לחיות עם זה", הוסיפה.

"אנחנו מפנים דירות של אגרנים בחליפות ומסיכות מגן"

שי שטיקגולד עוסק זה עשרים שנה בפינוי וניקוי אינטנסיבי של דירות של אגרנים כפייתיים ברחבי הארץ, כאשר לקוחות מגיעים אליו דרך פרסומים באינטרנט או בעקבות המלצה של משרדי הרווחה המקומיים. לפני שבחר לעסוק בתחום הזה עסק בגינון, אך לאחר שעזר לחבר שלו לפנות את דירת אביו האגרן שהלך לעולמו, החליט להיכנס לתוך התחום ולעזור לאנשים. "החלטתי לנטוש את הגינון ולעזור לאנשים במשהו שאני טוב בו. הלכתי לכל משרדי הרווחה המקומיים ואמרתי להם שכל דירה מוזנחת אני אנקה ואסדר".

מפנים דירות של אגרנים (ראובן קסטרו)
שי שטיקגולד. מפנה דירות של אגרנים כבר 20 שנה (צילום: ראובן קסטרו)

העבודה של שי, ושל הצוותים שעובדים עמו, מאתגרת מאחר ונושא האגרנות מסתתר מאחורי מעטה של בושה, ויש להסתיר ככל הניתן את פינוי הערימות המסיביות של חפצים מהדירות המיועדות. "הפינוי בדרך כלל לוקח בין שבוע לשבועיים, תלוי באנשי הצוות, ואנחנו נדרשים לעבודת הכנה מדוקדקת והתארגנות כוללת כדי לעשות את זה בסתר". הוא ועובדיו משתמשים במנופי זרוע הנכנסים לתוך הבית, ומוציאים ערמות ענק לתוך משאיות.

שי מספר כי מניסיונו אגרן יכול לאסוף כל דבר העולה בעיני רוחו. "מישהו שחובב אלקטרוניקה יאסוף מכשירים, יש אנשים שאוספים בובות, מביאים מהרחוב דברים שבורים שזרקו ולא עושים איתם כלום, כמו גם תרמוסים, שמיכות, קלטות. אין שום היגיון או סיבה נראית לעין. אפשר לזהות את האגרנים ברחוב, הם בדרך כלל הולכים עם שקיות גדולות או עגלות, העיניים שלהם מרצדות לכל הכיוונים בחיפוש מה לאסוף".

במהלך הקריירה שלו, ראה שטיקגולד לא מעט מקרים לא פשוטים של אגרנות. "ראיתי במהלך השנים מקרים מאוד קשים, דירות דחוסות ומזוהמות, מלאות בסקביאס", סיפר, "יש בלא מעט מקרים בעיות של חולדות, והדבר הופך לסכנה תברואתית של ממש. באיזשהו שלב המחלות מגיעות, הבתים מזוהמים והמטבח מטונף, עם שומן ושאריות אוכל דבוקים להכל, ואנחנו משתמשים בחליפות ומסיכות מגן. מדי פעם יוצאים כדי לנשום אוויר".

ילדים שמשחקים בהררי זבל, ואישה שלא יכולה לצאת מהבית

כשנשאל על מקרים מיוחדים שנחקקו בזיכרונו הוא שולף מגוון מקרים מזעזעים: אנשים עם בעלי חיים שצרכיהם נאגרו על הרצפה, הררי זבל בהם משחקים ילדים, אנשים שאספו את השתן שלהם בבקבוקים לאורך שנים, יונים שקוננו בדירות, אישה שעשתה את צריכה בגן הציבורי כי לא יכלה להגיע לשירותים בביתה, ואדם שלא יכל להתקלח ועשה את צרכיו על עיתונים על הרצפה. במקרה נוסף, אישה הייתה תקועה בביתה ללא יכולת לפתוח את הדלת מרוב אשפה וחפצים.

לעתים אף נתקל באלימות כאשר הפינוי לא תואם כראוי עם האגרן ונכפה עליו על ידי סביבתו. "אישה שאביה אגר נייר טואלט הזמינה אותי לביתו כשהיה בבית חולים לאחר ששבר את הרגל. כשגילה את זה הוא ברח עם הרגל השבורה מבית החולים", סיפר. בכמה מקרים נאלץ בעקבות איומי אלימות להפסיק את העבודה באמצע. "אסור לבצע את זה נגד רצונם, צריך לדבר ולשכנע", ביקש להוסיף.

מחסן פינוי דירות של אגרנים (ראובן קסטרו)
"לפעמים לא זורקים אלא לוקחים דברים לאחסון". במחסנים של שי (צילום: ראובן קסטרו)

מניסיונו רב השנים הוא יודע כי כל אחד עשוי להיות אגרן בפוטנציה. "הם לרוב משכילים, יש עורכי דין, וטרינרים, רופאים. אלו אנשים שחווים איזה משבר או לחץ. יש גם אנשים מפורסמים שסובלים מאגרנות. לאחרונה יצא לי לפגוש יותר אנשים מעולם ההייטק שעובדים מהבוקר עד הערב, מוצאים פורקן בלילה על המחשב ומזניחים את הבית, לא זורקים אשפה, לא מנקים או מתקלחים וקונים בגדים חדשים, לא זורקים שום דבר ולא משתמשים בכלום".

לאגרן קשה כאמור להיפטר מדברים, ושי מנסה מההתחלה להגיע לעמק השווה עם האגרן וברשותו להחליט ממה להיפטר וממה לא. "אני מרכך מההתחלה, אני משכנע אותם להיפטר מדברים, מתחילים במה שיחסית פחות נחשב חשוב מאחרים. אגרן לא רוצה להיפטר. צריך סבלנות, לשכנע אותם ולהראות להם שאני לטובתם. יש לאנשים מיליון תירוצים למה להיפטר מזה אבל לא מזה, ואני מצליח להגיע עמם לעמק השווה, לפעמים לא זורקים אלא לוקחים דברים לאחסון".

פחד אמיתי מפני ויתור על חפצים

בעוד שמעט מאוד מחקרים נעשו על אגרנות כפייתית לפני שנות ה-90 של המאה ה-20, הפסיכואנליסט הווינאי הידוע זיגמונד פרויד תיאר מקרים של אגרנות כפיית כבר בשנת 1908. הוא קשר בין איסוף חריג של חפצים להפרעה בשלב האנאלי, הקשור לשליטה, בהתפתחות בני האדם, וסבר כי מקרים של אובדן שליטה בהתבגרות מהווים חוויה טראומטית עבור אותו אדם, שמנסה להחזיר לעצמו שליטה ואת 'מה ששייך לו'.

חוקרים רבים בעבר חשבו שאגרנות קשורה ומהווה תת-סוג של OCD, אך מחקרים מהעשור האחרון מצאו שוני רב, הן במאפיינים הגנטיים והן בפעילות הנוירולוגית המאפיינת את שתי ההפרעות. בספר האבחנות הפסיכיאטרי האמריקאי העדכני (ה-DSM5), הוגדרה לראשונה אגרנות כפייתית כתופעה בפני עצמה. מחקרים שהשתמשו בסריקות והדמיות נוירולוגיות של המוח הראו תבניות ייחודיות של פעילות במוח, האופייניות לאגרנים רבים, כאשר עצם ההחלטה לגבי מה להשאיר אצלם ומה לזרוק גורמת להם להגיע לכדי חרדה מוגברת, בעודם נקשרים רגשית באופן חריג לחפצים דוממים.

דירה של אגרן כפייתי (Creative Commons)
פרויד קשר את האגרנות להפרעה בשלב האנאלי (צילום: Creative Commons)

במחקר אחד למשל שערך ד"ר דיוויד טולין, פסיכולוג קליני מקונטיקט החוקר אגרנות כפייתית ואף פרסם ספר בנושא, נדרשו המשתתפים, בהם 43 אגרנים כפייתיים, 31 אנשים הסובלים מהפרעת OCD ו-33 אנשים בריאים, להחליט תוך שש שניות האם להיפטר מפריט – עיתונים וניירות ישנים למשל – שהביאו הם עצמם או שהביאו משתתפים אחרים בניסוי. החוקרים סרקו את מוחם של המשתתפים בעודם צופים במסך מחשב על מסמכים שיש להחליט על גורלם. כשהאגרנים נאלצו להתמודד עם ההחלטה אם לשמור או להיפטר מחפץ כלשהו, הם חוו תחושה מוגברת של חשש לעשות את ההחלטה הלא נכונה.

"המחשבה לזרוק חפצים גרמה לי לכאבים בחזה"

שמעון (שם בדוי), בן 47 מאזור המרכז, יכול להעיד על הקושי הזה באופן אישי, שכן המחשבה לזרוק חפצים גרמה לו, לדבריו, לכאב פיזי.

שמעון ניהל במשך שנים חיים נורמטיביים, עם קריירה מצליחה, אישה וילדים, חברים ובילויים. "אז העניין שלי היה בעיקר לקנות המון דברים – בגדים, נעליים, כל מיני גאדג'טים, אבל הכל בכמויות, ובכלל לא השתמשתי בשום דבר, אבל רציתי שיהיה לי הכל", סיפר. לאחר משבר אישי, החלפת מקום עבודה וגירושים, נטיות ה"אגרנות" שלו החלו להתפרץ, והוא החל לאגור ברחבי הדירה מכל הבא ליד, עד למצב שבו לא יכול היה לעבור מחדר לחדר. "לא זרקתי אשפה, או ניירות, או קופסאות, מגבונים ואפילו שאריות אוכל, וגם אספתי ספרים, דיסקים, מקלות כביסה. הכל נאגר ברחבי הבית בחדרים השונים, והיו גם עכברים בבית. לא יכולתי להיפטר משום דבר", סיפר. "הלחיץ אותי רק לחשוב על לזרוק משהו, אפילו שידעתי באיזשהו מקום שאני לא באמת צריך שום דבר", הוסיף, "היה ממש כואב לי פיזית בחזה לחשוב על לזרוק דברים".

שמעון היה מודע למצבו החריג, אבל חש כי אינו יכול היה לעשות כלום. המצב פגע בחיי החברה שלו, מאחר ולא הזמין אף אחד לביתו מרוב בושה. "הצלחתי להתאושש ולבנות לעצמי חיים חדשים, אבל בגלל המצב בדירה לא נתתי לא לחברים או למשפחה לבקר, התביישתי מדי באיך שאני חי, הייתי במשבר קשה וחשבתי שזהו, אין לי עוד הרבה זמן, אני אסיים את החיים בדירה הזו מוקף בחפצים ובלי יכולת לזוז בה".

דירות של אגרנים כפייתיים (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות שי שטיקגולד)
"חשבתי שאסיים את החיים בדירה הזו מוקף בחפצים ובלי יכולת לזוז בה" (צילום: באדיבות שי שטיקגולד)

בזכות המודעות ובעזרת חבר טוב הצליח שמעון להגיע לחברה לפינוי דירות ולפנות לטיפול פסיכולוגי, שעזר לו לעשות קצת סדר בחייו. "הבנתי שכנראה הנטייה הייתה שם עוד לפני שזה ממש התפרץ, אבל בעקבות כל השינויים שהיו לי בחיים, הרגשתי כאילו החפצים האלה נותנים איזושהי יציבות, ופחדתי לעבור שוב טלטלה שתהפוך לי את החיים מקצה לקצה, אז נצמדתי לחפצים האלה כאילו הם היו החיים שלי. הרבה פעמים אמרתי לעצמי שאני אנסה לשנות את המצב, ידעתי שאני במצב רע ואמרתי שהיום אני אשנה את איך שאני חי, אבל רק אחרי שקיבלתי עזרה מקצועית הצלחתי להתחיל את הדרך".

לשמעון יש מסר לאגרנים כפייתיים אחרים שאולי קוראים את הכתבה – לא לפחד לבקש עזרה. "אני יכול להעיד על עצמי שהייתה הרבה בושה והסתרה, לא רציתי שאף אחד ידע כלום וחשבתי שאני אצליח אולי להתגבר על זה לבד, אבל אי אפשר להתגבר על זה לבד. זה תהליך, צריך עזרה, צריך לפנות לאנשים שסומכים עליהם. פנו לעזרה לאנשים שקרובים אליכם. הם לא יצחקו עליכם, ויש אנשים בתחום שמתחשבים ועוזרים להתמודד עם זה. אף אחד לא חייב לחיות ככה, וזה שאתם חיים ככה עכשיו לא אומר שזה יהיה לנצח. פנו לעזרה, זה הציל לי את החיים, ויכול להציל גם את שלכם", סיכם.