נושאים חמים

אתם חייבים להפסיק להגיד לילדים שלכם ש"לא קרה כלום"

כשאתם מכריחים אותם לוותר, אתם מתייגים אותם. כשאתם אומרים להם שהם יעשו לכם התקף לב, אתם מפילים עליהם רגשות אשמה מוגזמים. וכשאתם אומרים להם "לא נורא, לא קרה כלום", אתם מבטלים את הרגשות שלהם. המשפטים שחייבים להפסיק להגיד

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
אילוסטרציה (ShutterStock)
בתמונה: לא אבא'לה (אילוסטרציה: shutterstock)

אני יושבת מחוץ לאולם הקולנוע. לידי יושבים אבא, אמא וילד בן הארבע. הילד רוצה משהו, האבא מסרב, הילד מתחיל לבכות ואז האם אומרת לו: "די, אבאל'ה, די, מספיק לבכות. יאללה אבאל'ה, תיכף ניכנס לסרט ותקבל ממתק אחר". אני מודה שזה צרם לי. אבא ואמא במשפחה יש רק שניים, ולקרוא לילד אבאל'ה זה לטשטש באופן מילולי את הגבולות בבית ולגרום לו בלבול ואי הבנה של תפקידו במערך המשפחתי הזה. ילד הוא ילד, הוא לא אבאל'ה, לפחות לא כרגע, ולעולם לא אבאל'ה של ההורים שלו.

עוד בנושא:
הילדים שלכם לא באמת מתכוונים לזה כשהם מבקשים סליחה
זה מה שאתם צריכים לעשות כשהילד מספר לכם שהוא עצוב
לילדים שלכם יש הרבה יותר דאגות מה שנדמה לכם. כך תעזרו להם

המקרה הזה גרם לי לחשוב על עוד משפטים בהורות שיש להפסיק להשתמש בהם, ויפה שעה אחת קודם. קבלו את חמשת המובילים.

5. תן נשיקה לדודה!

פרסומים על פגיעות מיניות בילדים מופיעים בכל הערוצים. זה נושא קשה, טראומטי ומפחיד מאוד ואנו ההורים שואלים את עצמנו לעיתים קרובות איך נוכל למנוע מילדינו פגיעה מינית. חשוב לזכור, שפגיעה מינית קורית לעיתים קרובות כשהילד מכיר היטב את התוקף ויש ביניהם יחסי קרבה ואמון. היא יכולה להתרחש בתוך המשפחה, או מחוץ למעגל המשפחתי: חבר קרוב של המשפחה, שכן, בייביסיטר וכדומה. אחד הדברים הכי חשובים שעלינו לעשות הוא להסביר לילדינו שהגוף שלהם ברשותם, שלהם ורק שלהם. ושישנו מגע נעים ולא נעים, מגע מותר ולגיטימי ומגע שהוא אסור (גם אם הוא נעים), ולהבהיר שאם הם אינם רוצים מגע מסוים הם אינם חייבים לשתף פעולה, גם אם מדובר באדם קרוב.

סבתא מנשקת ילד (ShutterStock)
הניחו את כללי הנימוס הפולני בצד ותנו להם גיבוי (אילוסטרציה: shutterstock)

יחד עם זאת עלינו לשים לב, שאנו לא משדרים לילדים מסרים כפולים בכך שמצד אחד אנחנו מטיפים להם שלאחרים אסור לגעת באיברים הפרטיים שלהם ובגוף שלהם בצורה שלא נעימה להם, בזמן שאנו עצמנו או קרובי משפחה אחרים נוגעים בגופם לפי רצוננו, סתם כי בא לנו "לנשנש" אותם, למרות שהילד מוחה. אסור לגעת בילד באופן שלא נעים לו, וזה נכון באופן כולל ותמיד.

אז מה נכון לעשות? כשהילד פוגש את דודה זלדה, שנורא רוצה לתת נשיקה לילד או לקבל ממנו נשיקה, והילד מסרב, הניחו את כללי הנימוס הפולניים בצד ותנו לו גיבוי מלא לכך, כי כשאתם עושים את זה אתם מעניקים לו את ההבנה העמוקה שאכן גופו ברשותו ושמותר לו להגיד לא.

4. תוותר לו הוא קטן/ תוותר לו אתה הגדול

כל מי שיש לו אחים קטנים מכיר את המשפט "תוותר לו, הוא קטן ממך" ולחילופין "תוותר לו, אתה הגדול". המשפטים האלה מזיקים לשני הילדים מכמה בחינות. האחת, הם גורמים תסכול רב וקבוע אצל הילד שאמור לוותר לאחיו, הן כלפי הוריו והן כלפי האח הקטן, ועלול לחבל בקשר בניהם. השנייה, הם מתייגים ומנציחים את התפקידים של הילדים, שניתנו להם מבלי שהם בחרו בהם כלל. האחד, מתוייג כמסכן, קטן וחלש, שיש לוותר לו כל הזמן. השני, מתוייג כווכחן, כוחני, וכזה שנאלץ לעשות דברים נגד רצונו, רק כי ככה אמרו לו.

נוסף על כך, המשפטים האלה לא מקדמים רכישת מיומנויות חברתיות אצל האחים ואף פוגעים בהן. דמיינו את האח "הקטן", זה שתמיד צריך לוותר לו, שרגיל להיות "קורבן", מסכן וקטן, כשהוא בגן וצריך להסתדר עם ילדים אחרים, שלא מרגישים גדולים ממנו ולא חשים שהם צריכים לוותר לו. ומצד שני דמיינו את האח "הגדול", זה שבבית כל הזמן אמור לוותר לאחיו, משחק בארגז החול בגן השעשועים, ואז בא ילד אחר וחוטף לו את כל המשחקים והוא... מוותר תמיד. מתכווצת לכם הבטן?

אחות גדולה דוחפת את אחיה התינוק (ShutterStock)
אמנו אותם לנסות למצוא את הפתרון בדו-שיח (אילוסטרציה: shutterstock)

אז מה בכל זאת אפשר להגיד ותוך כדי לחזק את הילדים? אמנו אותם לנסות למצוא את הפתרון בדו-שיח. כאשר הילד הגדול משחק במגנטים ובונה לו בית והילד הצעיר יותר מגיע ומנסה לקחת ממנו את מה שבנה, במקום לדרוש ממנו לוותר, שקפו את המצב בצורה אובייקטיבית, ואז חשבו יחד עם הילדים על פתרונות אפשריים. אמרו "איזה בית צבעוני ומורכב בנית! אני ממש מתרשמת! נראה לי שגם אחיך מאד מתרשם ולכן הוא רוצה אותו. מה לדעתך אפשר לעשות?" כך, גם חיזקתם את האח הגדול והראיתם לו ששמתם לב להשקעה שלו ולמה שעשה וגם נתתם לו אפשרות להגיע לפתרון מבלי שתכפו עליו את הפתרון שלכם. כעת הוא יכול לבחור בין מספר פתרונות אפשריים למצב וכשהוא יבחר, הוא לא יגיע למצב של תסכול אלא של העצמה. גם הצעיר יותר לא יקבל אישוש למסכנותו, אלא ילמד מיומנויות חברתיות חשובות שיעזרו לו גם מחוץ לבית.

3. לא קרה כלום/ לא נורא זה יעבור

אחד המשפטים, שנראה כאילו טבוע במטען הגנטי של ההורות שלנו, הוא המשפט: "לא קרה כלום" ואחיו התאום: "לא נורא, זה יעבור". דמיינו את התסריט הבא: מושיקו בן הארבע רוכב על הבימבה שלו ולפתע מועד ונופל איתה. אמא אומרת לו מיד: "לא קרה כלום מושיקו. בוא, קום ותמשיך לנסוע".

אפשר להבין את הצורך ההורי להרגיע, להעביר את הכאב מהילד, לרצות להמנע מלחזות בסבל שלו. אולם, משפט כזה בעצם מבטל את החוויה האישית של הילד. בשבילו כן קרה משהו: זה כואב לו, או הביך אותו, או פגע בו. להגיד לו "לא קרה כלום" זה לגרום לו עכשיו להיעלב גם מהתגובה שהוא מקבל, וכתוצאה מכך אולי להקצין את עוצמת הפגיעה. בנוסף, זה מבטל את התחושות האישיות שלו ואומר לו בעצם, שאני, החיצונית לו, יודעת יותר טוב ממנו מה קורה לו בגוף וברגש, ולכן עליו לסמוך עלי, ולא על תחושותיו האישיות. זה משפט מקטין, מצמצם ופוגע.

אמא מנשקת ילד בוכה (ShutterStock)
אפשר להבין את הצורך ההורי להרגיע, אבל אל תקטינו אותם ככה (אילוסטרציה: shutterstock)

אז מה כן צריך לומר? אפשר להגיד לו: "אני רואה שזה מאוד כואב לך", לתת לגיטימציה לרגש שלו, ואז להתייחס לטיפול: "בוא אני אשים לך פלסטר על הפצע, וזה יעזור להעביר את הכאב". אפשר גם לעבור איתו על חלקי הגוף שנפגעו ולראות יחד שהם בסדר ושהוא יכול להמשיך לשחק. התייחסות אמפטית לכאב תסייע לילד להתגבר מהר יותר, ומותר לו גם לבכות מהכאב, כי בכי משחרר ומביא הקלה לכאב וגם לנפש.

2. בסוף אני אמות בגללך/ את תגרמי לי התקף לב

כולנו משתמשים לעיתים בנשק העוצמתי של החדרת רגשות אשמה באחר. פנינים כמו: "אני אנוח כבר בקבר", "אני אשב בחושך לבד", "נו, ממילא אף אחד לא שם לב אלי", ואחד החזקים והמשמעותיים ביותר: "בסוף אני אמות בגללך".

מחקר שנערך באוניברסיטת איווה גילה שילדים צעירים מסוגלים לחוש רגשות אשמה כבר משנתם השנייה. החוקרת שעמדה בראש צוות החוקרים, גרצינה קוחנסקה, טוענת שילדים בני שנתיים שהראו יותר צער ואשמה במהלך הניסוי, התגלו כבעלי סיכויים פחותים לפתח בעיות התנהגות בחמש השנים הבאות. הטענה שעולה מהמחקר היא, שגרימת רגשי אשמה במידה מסוימת לילדים, תהיה בסופו של דבר לטובתם, כי היא תסייע להם לפתח התחשבות בזולת, ותמנע מהם בעיות התנהגות בעתיד.

אולם, שימוש ברגשות אשמה דרך המשפט "בסוף אני אמות בגללך" הוא בעייתי מכמה היבטים. ההיבט הראשון הוא שכולנו בסוף נמות. זוהי עובדת חיים בסיסית ובין אם ילדינו יאמללו את חיינו או יהיו ילדים מושלמים, בכל זאת נמות בסוף. לתלות את מותנו בהתנהגות הילדים מולנו הוא דבר שקרי ומניפולציה רגשית מסוכנת. ההיבט השני, הוא שלילדים צעירים יש חשיבה מאגית. פירוש הדבר הוא, שילדים מאמינים שביכולתם לשנות את המציאות באמצעות מחשבה, דיבור או מעשה מסוים שישפיעו על מהלך העניינים. דוגמה לחשיבה כזו אצל הילד יכולה להיות: "אם אני אחשוב חזק על הסלולרי שאני רוצה, אז מחר בבוקר יקנו לי אותו". אותו הדבר עלול לקרות אם אכן משהו יקרה להורה המאיים. אם אכן ההורה ימות, או אפילו "רק" יקבל התקף לב, הילד עלול להתייסר ברגשות אשם כבדים שהוא עצמו עולל זאת.

ילד כועס (ShutterStock)
בסוף כולנו נמות. אל תפילו את זה על הילדים שלכם (אילוסטרציה: shutterstock)

זהו מצב רגשי איום להעמיד בו ילד. היבט נוסף הוא האם אנחנו רוצים לגדל את ילדינו בחינוך של איומים ורגשות אשמה? האם זה מה שנרצה לטפח בהם? שימוש במשפט הזה יכול להוביל ילד להיות מאוד מרצה - כי הרי לא ירצה חלילה שמשהו רע יקרה להוריו, או מאוד מרדן - מתוך תחושה של דווקא, להכעיס, או כדי לבדוק מהו כוחו האמיתי על ההורה.

אז מה כן כדאי לעשות? במקום לפתח בו אשמה, נסו לעודד את הילד להיות הוא ובו בזמן גם ללמד אותו לכבד את האחר. הלמידה, שאין ניגוד מהותי בין השניים, שטובתו אינה נוגדת את טובתי ושכל צרכי בני המשפחה יכולים להיות נוכחים יחד, זו אחת הלמידות הכי משמעותיות לחיים.

1. אתה ילד רע

פעם ההורים הרבו להגיד את המשפט הזה לילדיהם: "אתה ילד רע. תיזהר, אני אגיד לאבא כשהוא יבוא, תראה מה הוא יעשה לך". בעיני, זה משפט ממוטט. כל כך פטאלי וחסר כל תקווה עבור הילד. הלא אם אתה ילד רע, לעולם לא תוכל להיות טוב. אז למה להתאמץ ולנסות?

צריך לזכור, שכדמויות דומיננטיות בחייהם של הילדים, הם מקשיבים לנו ללא סינון או ביקורת ועלולים לפתח דימוי עצמי בהתאם לאיך שאנו מתארים אותם, גם אם בלי כוונה רעה מצדנו. משפט כזה יכול להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה, מתוך ייאוש פנימי עמוק של הילד או מתוך התרסה ומרידה נגד ההורים, שממילא חושבים כך עליו.

אז מה כן כדאי לומר? דברו על ההתנהגות של הילד ולא על מהותו. במהותו, הילד שלכם נהדר ונפלא. הוא תמיד ילד טוב. ההתנהגות שלו עכשיו לא מתאימה, או לא טובה, או מעצבנת. שימו לב, כשאתם מדברים אליו, להדגיש את זה: "אני כועסת עכשיו מפני שהתנהגת לא יפה והשתוללת על הספות". זכרו - התנהגות אפשר תמיד לשנות.