נושאים חמים

אסור לריב ליד הילדים? קלישאות ההורות שכדאי שתשכחו

אחרי שהתאוששתם ממסיבות יום המשפחה בגנים, קחו רגע ובחנו מחדש כמה מכללי ההורות שלכם. האם באמת אסור לצעוק ליד הילדים, האם אתם חייבים לאהוב את כל הילדים בדיוק אותו דבר, ולמה אתם מנסים להיות חברים של הילדים שלכם?

משפחה במיטה (ShutterStock)
יום משפחה שמח, למי שחוגג (אילוסטרציה: shutetstock)

קלישאה היא ביטוי, רעיון, או אלמנט שנעשה בו שימוש מוגזם, עד שהגיע לנקודה שבה איבד את משמעותו או את השפעתו המקורית. ההורות שלנו מורכבת מלא מעט קלישאות כאלה. אנו אוחזים בהרבה רעיונות או אמונות שאיבדו את משמעותם המקורית או שמכילים איזה רעיון מדומיין שאינו יכול לעמוד במבחן המציאות הנושכת שלנו. לרגל יום המשפחה הבא עלינו לטובה, הנה כמה קלישאות הורות שכדאי לחשוב עליהם מחדש.

עוד בנושא:
איך לגרום לילדים להכין שיעורי בית, בלי להכין אותם בעצמכם
לילדים שלכם יש הרבה יותר דאגות משחשבתם. כך תעזרו להם
סכנה מבית: איך שומרים על ילדים מפני פגיעה מינית?

אסור לריב ליד הילדים

מדובר באחת הקלישאות הכי שכיחות וגם הכי מתסכלות. כולם מבינים ומסכימים שרצוי מאוד שהורים לא יריבו ליד ילדיהם, ובפנטזיה שלנו, במשפחה האידיאלית שהקמנו, אבא ואמא הם יצורים מושלמים שלעולם לא רבים ותמיד מחייכים. אבל בפועל, החיים מורכבים ומאתגרים, והורים מתווכחים ורבים. כן, גם ליד הילדים. אז מה זה עושה להם?

הורים רבים (ShutterStock)
אם אתם רבים ליד הילדים, כדאי שגם תשלימו לידם (אילוסטרציה: shutterstock)

מחקר שנערך באוניברסיטת קארדיף באנגליה קובע כי מריבות ליד הילדים עלולות לגרום להם לנזק חמור מבחינה רגשית. פרופ' גורדון הארולד, עורך המחקר, הסביר כי ילדים שנחשפו לאיום רגשי ממשי בעקבות מריבות בין ההורים הראו עלייה בסימפטומים רגשיים שליליים כגון דיכאון, חרדה, אגרסיות ועוינות לסביבה. באופן מפתיע, השפעתן השלילית של המריבות על הילדים לא נבעה משכיחותן, אלא דווקא מכמה המריבות נהיו "מלוכלכות", ומהשאלה האם ההורים השלימו בסופן.

כאשר כל טעות פשוטה או חילוקי דעות שוליים מובילים למריבה סוערת, המלווה בקללות הדדיות או מילים מנמיכות, שתיקה מקפיאה וטריקות דלת מאיימות, יש חשש אמיתי לתחושת הביטחון של ילדים, ועלולה להיות למצב זה השפעה מזיקה ומתמשכת בטווח הקרוב וגם הרחוק. כאשר המריבות מתנהלות בדרך הזו והילדים אינם עדים להתפייסות הוריהם (כי הרי ידוע שאת המריבות אנו עושים לפניהם אבל ההתפייסות שלנו היא בחדרי חדרים), זה מביא את הילדים להיות עסוקים בחששות ובחרדות ממה שעלול לקרות למשפחתם. במצב הזה הם לא פנויים רגשית ללמוד, לשחק ולעסוק בשאר העיסוקים המתאימים לגילם.

ילדה עצובה מחזיקה בידיים של אחיותיה (ShutterStock)
למדו את הבת שלכם שלא כל ויכוח או ריב ימוטט את מערכת היחסים שלה (אילוסטרציה: shutterstock)

אבל אפשר לריב בצורה שאינה גורמת נזק. אני סבורה שלוויכוחים בין ההורים יש חשיבות רבה עבור הילדים, בתנאי שהם מנוהלים בצורה נכונה ומבוקרת על ידי ההורים, שלא שוכחים לרגע שהם המבוגרים האחראיים, גם במצבים כאלו. כאשר הוויכוח נעשה בטונים סבירים, תוך שימוש בשפה מכובדת ומכבדת, תוך תמלול הרגשות של כל אחד מהצדדים והאזנה לדעתו ולעמדתו של האחר, הדבר מייצר מודל נהדר עבור הילדים. דגש חשוב נוסף הוא לנהל את הריב כשאתם יושבים ומביטים זה בזה, מאחר ומריבה בעמידה מאיימת על הילדים ומלחיצה אותם יותר. בנוסף, חשוב להקפיד שהילדים יהיו עדים גם לסיום הוויכוח ולהתקרבות המחודשת שלכם זה לזו.

תארו לעצמכם את בת החמש שלכם צופה בכם מתווכחים בדרך הזו, ולומדת מכך שבבגרותה היא תוכל לנהל מערכת יחסים אוהבת וקרובה, מבלי לחשוש שכל וויכוח ימוטט ויהרוס אותה. היא תלמד מכם שהיא רשאית ויכולה לבטא את מחשבותיה ודעותיה מבלי להצטרך לבטל עצמה כדי לשמר את מערכת היחסים שלה.

אני אוהבת את כל הילדים שלי אותו דבר

הקלישאה שלא רק שהורים אוהבים את כל ילדיהם בדיוק אותו דבר, אלא שהם צריכים לאהוב אותם כך, מאמללת הורים רבים, ושמה נדבך נוסף של רגשות אשמה על כתפיהם. מדובר באחד הנושאים הכי מודחקים ולא מדוברים במשפחה, ועם זאת הוא נפוץ הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב.

במשפחות רבות הורים מעדיפים ילד אחד על פני השאר, כשהסיבות לכך מגוונות. זה יכול לנבוע מתכונות אופי שדומות להורה, הוא מזהה בילד את עצמו ולכן לבו נוטה אליו יותר, או להיפך - להתרחק מהילד שמזכיר דברים שקיימים בו, דברים שהוא לא אוהב בעצמו, שהקשו על חייו ואמללו אותו. זה יכול להיות דמיון פיזי להורה - ההורה יעדיף את הילד שדומה לו ביותר, או דווקא דמיון פיזי לבן הזוג. לעיתים מדובר בקשיים שונים של הילד, או בילד עם צרכים מיוחדים, שההורה מעוניין לגונן עליו ולהשקיע בו, או להיפך - מתרחק ממנו ומעדיף את הילד "הרגיל", "הבריא" ו"הנורמלי". במקרים רבים הורה יעדיף את הילד שמתגמל אותו יותר, שגורם לו להרגיש הורה מוצלח יותר, על פני הילד שבהתנהגותו מאתגר את ההורה ומעמיד את הורותו במבחן.

דונלד ואיוונקה טראמפ בוועידה הלאומית הרפובליקנית באוהיו, יולי 2016 (GettyImages)
לפעמים הורה מעדיף את הילד שדומה לו. דונלד ואיוונקה טראמפ (צילום: gettyimages)

הורים רבים נבהלים מהתחושות האלו כלפי ילדיהם ומהתנפצות הקלישאה עליה חונכו מאז ומתמיד. הם היו רוצים לאהוב את ילדיהם במידה שווה ומופתעים לגלות שאין זה כך. ההבנה וההכרה בזה יכולה להביא למבול של רגשות אשמה חזקים. מה שקורה בפועל הוא שלעיתים הורים, המונעים מתוך אותן תחושות אשמה, מרבים להעניק דווקא לילדים הפחות מועדפים, או מתקשים בהצבת גבולות מולם ומאפשרים להם התנהגויות שפוגעות בהם ובכל המשפחה. הילדים, בהיותם ילדים, מזהים את נקודת התורפה הזו אצל הוריהם ויודעים איך לשחק עליה. במשפחות אחרות קורה ההיפך. הילד המועדף סובל מעודף תשומת הלב. האהבה שהוא מקבל חונקת ומגבילה אותו, והוא חש שבניגוד לאחיו, שנהנים מחופש רב יותר ומתנסים במגוון רחב של יכולות ואפשרויות, הוא מוגבל ומעוכב.

לדעתי, חשוב להכיר במה שאנו מרגישים ולומר את זה לעצמנו בקול רם ותוך לקיחת אחריות על רגשות אלו. אנחנו בני אדם לפני שאנחנו הורים, וכל קשת הרגשות שאנו חשים היא לגיטימית ונורמלית. לאחר שנכיר ונקבל זאת בתוך עצמנו, נוכל לבחון את הנושא ולהפעיל תהליכים של רציונליזציה, ללא ההצפה הרגשית ותחושות האשמה שציינתי קודם. אז נוכל להקפיד לא לתת לילד המועדף יותר מדי תשומת לב על חשבון האחרים, ולהיזהר מפינוק יתר, שימנע ממנו לפתח יכולות ומיומנויות חשובות לחיים, נקדיש זמן איכות לכל אחד מהילדים, אחד על אחד, כדי שנוכל להכיר בתכונות היפות, הטובות והבולטות שבכל אחד מילדינו, ונוכל לזכור ולהזכיר לעצמנו בכל יום מספר תכונות טובות שאנו מוצאים בכל אחד מילדינו, כאימון מתמיד של חשיבה חיובית ואוהדת.

אני אהיה חבר של הילדים שלי

מי מאיתנו לא הסתכל על ילדו הרך שנולד, ונשבע לעצמו שהוא יהיה כל כך קרוב לילדיו, כל כך משולב בחייהם, שהוא יהיה חבר של ילדיו, שיוכלו תמיד לספר לו הכל ולבטוח בו. ואכן, הורים רבים שמים את הילדים לגמרי במרכז, והמקום שלהם נדחק הצידה. המרחק בין ההורים לילדיהם במשפחות רבות הצטמצם מאד ורבים מההורים מגדירים את עצמם כחברים של ילדיהם. אבל האם נכון לגדל כך ילדים? האם הורים יכולים וצריכים באמת להיות חברים של הילדים שלהם?

כאשר הילד רב עם חברו או מעצבן אותו, החבר יכול להתרחק, ללכת לשחק עם ילדים אחרים ולהפסיק להיות חבר, גם באופן חד צדדי. הוא אפילו לא חייב להסביר מדוע הוא מתנהג כך, והילד עלול להישאר בודד, מתוסכל ומבולבל. כאשר ההורה הוא חבר של הילד, גם אהבתו והקשר שלו עם ילדו עלולה להיות נתונה לגחמות, מצבי רוח וויכוחים מזדמנים, וכמו החבר, גם הוא יכול לקחת את קשריו עם הילד ולהעתיק אותם למישהו אחר, בניגוד מוחלט לאמנה הבסיסית שעומדת בבסיס הקשר בין הורה לילדו של אהבה לתמיד ובכל מצב.

אב ובנו משחקים במכוניות חשמליות (ShutterStock)
לא סחבק, אבא (צילום: shutterstock)

כאשר הורה אומר: "אני רוצה להיות חבר של הילד שלי", הוא מוותר על היכולת שלו לשים גבול לעצמו בקשר עם הילד, וכן על היכולת שלו לשים גבולות לילד. והורה חייב לשים לעצמו גבולות: לראות את הילד שלו באמת, על יכולותיו ונקודות החוזק והקושי שלו, לא לפנק ולחנוק מדי וגם לא לייצר מול הילד שאיפות יתר לא מציאותיות והרסניות. היכולת להיות מסוגלים לראות את הילד ולא את עצמנו בתוכו היא יכולת של הורים, לא של חברים.

הורה גם צריך להיות מסוגל לשים גבולות לילדיו. גבולות במקומות שבהם הוא חושב שטובתו של הילד דורשת ממנו לבצע פעולות או דברים שאינם עולים בקנה אחד עם רצונותיו. וגם גבולות במקומות שבהם הצרכים של הילד מתנגשים ברצונות או בצרכים של ההורה. הגבולות הם האמצעי העיקרי שעוזר לנו לנהל את חיינו בצורה חברתית ומתואמת - הם אלו שמגדירים מה מותר ומה אסור, מה אפשר ומה אי אפשר, מה טוב ומה רע. הגבול שומר על הילד מפני דחפיו התוקפניים (בא לי אז אני נושך או מרביץ לחבר), מפתח את יכולתו לדחות סיפוקים מסייע ברכישת מיומנויות חברתיות הכרחיות להסתגרות בחברה, ומעניק לילד תחושה שרואים אותו, שומרים עליו ושאכפת להורה ממנו. היכולת לשים גבולות לילדים היא יכולת של הורים, לא של חברים.

כאשר אנו מתיימרים להיות חברים של ילדינו אנו מבלבלים אותם וגורמים להם נזק. הם אינם זקוקים לחברים, כאלו יש להם הרבה. הם זקוקים לאהבתם הבלתי מותנית של הוריהם וליכולתם לשים להם גבולות בצורה מכבדת, אוהבת אך סמכותית. הם צריכים לדעת, שבחיים יש כל מיני סוגים של מערכות יחסים ולדעת לנהל אותן ברמות שונות של חוקים וגבולות.

חמודי, זה לא נעים לי

מעטים ההורים שלא נופלים בקלישאה הזו. מאחר שכיום הילד במרכז, ומקום ההורים כאמור נדחק לו אי שם לשוליים, ומאחר שהורים רבים איבדו את היכולת לשים לעצמם, ובעקבות זאת לשים לילדיהם גבולות, נוצר מצב בו הורים חוששים לדבר בצורה ברורה עם ילדיהם, שמא יפגעו בנשמתם הרכה לנצח.
אז בגן שעשועים נראה אמא יושבת על הספסל, בנה בן הארבע מכה אותה בטירוף והיא מנידה ראשה לשלילה ואומרת לו בנועם "אבל חמודי, זה לא נעים לי...", כשההורים מנסים סוף סוף להחליף כמה מילים של גדולים בסלון, והילד יושב על הספה ולא הולך לשום מקום, האב יגיד לו: "חמודי, אולי תלך לראות טלוויזיה בחדר שלך, אבל רק אם בא לך...", כשמגיע זמן לסדר את החדר אבא יגיד לילד "חמודי, אולי תסדר את החדר בבקשה..." כשאימא, עצבנית ובלי סבלנות והילד מדבר אליה ללא הפסקה היא תגיד "חמודי, אני תמיד מקשיבה לך..." ובפרידה בגן אבא יגיד "חמודי, אבא יכול עכשיו ללכת?..."

הפסקנו לדבר עם נקודות בסוף משפט, ועברנו לדבר עם ילדינו במשפטים שמסתיימים בשלוש נקודות וסימני שאלה. הכול נתון להחלטתם, הכול רצון חופשי, כי הלא אם נדבר עם הילדים בצורה כזו, נזמין אותם להביע את דעתם בכל הזדמנות ונכיל אותם כל הזמן - נוודא שיגדלו אוהבי אדם, בעלי יכולת תקשורתית גבוהה ואנשים נעימים. מה, לא?

ילד כועס (ShutterStock)
לפעמים אי אפשר להסתפק ב"זה לא נעים לי" (אילוסטרציה: shutterstock

אז זהו, שלדעתי לא ממש. עלינו ההורים לוודא תמיד שהמילים שיוצאות לנו מהפה, באות בהלימה מוחלטת לשפת הגוף שלנו, למסרים הלא מילוליים שאנו משדרים ולכוונות שלנו. כשילד חובט בהוריו אי אפשר להגיד לו שזה לא נעים ולהסתפק בכך. יש להפסיק את הדבר מיד ובצורה אסרטיבית, נחושה ועקבית, כשאנו משדרים חוסר שביעות רצון בולטת מהאירוע. כשאנו רוצים שילדנו יסדר את חדרו, אנחנו לא באמת מוכנים לנהל איתו משא ומתן בנושא, ולבדוק אם כן בא לו או לא בא לו. לכן המשפט צריך להיות מנוסח בצורה ברורה, מובנת, עם נקודה בסיום משפט.

הורים רבים מגיעים להדרכת הורים ומתלוננים שהם מוצאים את עצמם כל הזמן מאיימים על ילדיהם, שההורות מתנהלת כל הזמן באיומים ("אם לא תסדר את החדר עכשיו, אני אקח לך את הצעצוע הזה"), ושקשה להם מאד עם ההתנהלות הזו. בדרך כלל, השלב הראשון הוא לבדוק באיזו דרך מנוסחים המשפטים בביתם, כמה יש או אין התאמה בין הכוונות שלהם למילים שיוצאות להם מהפה ומדוע, אם אכן הם שואלים לדעתו של הילד, אין הם מוכנים לקבל את תשובותיו, כשהן נוגדות את דעתם שלהם. שכחנו להיות ברורים, הן לעצמנו והן לילדים ובהירות היא מילת מפתח לגידול ילדים ובכלל לחיים.