הוא מציק לי: מה עושים כשהילד נופל קורבן להצקות?

ילדים מציקים ומקניטים אחד את השני מסיבות רבות ומגוונות – זה יכול להיות בגלל מאפיינים חיצוניים של הילד, כמו כתם לידה בולט, עודף משקל או צבע עור שונה. אולם, גם מאפיינים התנהגותיים יכולים להיות סיבה להצקות: מבטא בדיבור או יכולת למידה (טובה, או פחות טובה).

חשוב להבדיל בין הקנטות והצקות, משום שמדובר בשני דברים שונים. הקנטות מתרחשות בין שני ילדים שווים בכוחם הן הדדיות ובדרך כלל נתפסות אצל שני הצדדים כמשחק. לעומת זאת, בהצקות אנו רואים יחסי כוחות לא שווים בין הילדים. המציק שולט בילד ה'מוצק'. והוא מתכוון – במודע או שלא במודע – לפגוע בקורבן שלו.

עוד בנושא:
בדידות מזהרת: מה לעשות כשלילד אין חברים?
אני והחבר'ה: כך תגדלו ילד חברותי
מה תעדיפו שהילד שלכם יהיה: ילד כאפות או בריון?

הצקות הן השימוש הממושך באלימות פיזית או נפשית של יחיד או קבוצה, כלפי אדם שאינו מצליח או מסוגל להגן על עצמו. להצקות צורות שונות: ילדים שצועקים לעברם כינויים או שמות מעליבים ומביכים, שימוש בקללות, לעתים ילדים חווים השפלות, מכות, בעיטות וכיוצא באלה. אולם, הצקות יכולות גם להתרחש בצורות פחות פעילות, באמצעות דחייה של הילד או התעלמות ממנו – דבר שיכול להכאיב לא פחות מאלימות. להבדיל מהקנטות, הצקות לא מופיעות לפעמים ואז נעלמות לזמן ממושך. הצקות מתרחשות לעתים תכופות – אפילו על בסיס יומיומי.

המציק והקורבן אינם השחקנים היחידים בסיפור ההצקות: גם ההורים, המורים ושאר הילדים בכיתה משחקים תפקיד. כאשר הם לא מתערבים ומאפשרים להצקות להתרחש הם נותנים גם למציק וגם לקורבן את התחושה שהצקות הן דבר נורמלי. ולעתים קרובות יחס הסביבה גורם לקורבנות להרגיש שההצקות הן אשמתם.

הצקות יכולות להביא את הקורבן לסבל קשה. ילדים שחווים הצקות, מתביישים ומתקשים לשוחח עם אחרים על מה שהם עוברים, אפילו עם הוריהם. עם זאת, סימנים חיצוניים יכולים להצביע על משהו שמתרחש בחיי הילד ולהדליק נורות אזהרה: פחד ללכת לבית ספר, ריבוי פתאומי של סיוטים ובעיות ריכוז אשר פוגעות בתפקוד בלימודים. גם תסמינים גופניים כמו כאבי בטן, כאבי ראש ובחילות יכולים להצביע על מתח שנבנה אצל הילד סביב הצקות. ילדים שחווים הצקות סובלים יותר ממצבי רוח ונוטים לבודד את עצמם. השלכות ההצקות מגיל בית הספר יכולות להופיע גם בבגרות - דיכאון, דימוי וביטחון עצמי נמוכים וזיכרונות לא נעימים שעולים וצפים.

אחת העצות הנפוצות לילדים שנופלים קורבן להצקות הוא 'להיות חזקים ולהתעלם', או 'לא לקחת את זה קשה'. עצות אלו לא עוזרות לילדים. הילד צריך להרגיש שלוקחים אותו ברצינות ונותנים לו את התמיכה ותשומת הלב הראויות.

נסו יחד עם ילדכם לחשוב על דרכים להתמודד עם ההצקות והמנעו מהתערבויות ספונטניות עליהן ילדכם לא יודע. דבר זה חשוב ביותר – לדוגמה, הורים עם כוונות טובות או מורים נוטים לעתים קרובות ללכת ולנהל שיחה עם המציקים. דבר שבדרך כלל אינו מועיל ופוגע בביטחון העצמי של הקורבן ובאמון שהוא נותן במבוגרים בסביבתו. קורבן ההצקות יכול לשפר את תחושת הביטחון העצמי שלו אם הוא מרגיש שהוא עצמו חשב על רעיון שהשפיע לטובה על ההצקות שהוא חווה. עם זאת, חשוב מאוד כן לעדכן את המחנכת בקיומה של הבעיה.

לדבר על החוויות הקשות ולתת להן ביטוי, הם דברים שכן עוזרים לילד. עם זאת, לא כל ילד יצליח לתת ביטוי לחוויות אלו, והדבר תלוי בגיל הילד. במצבים בהם ילדים מתקשים לדבר ניתן להשתמש בציור, בכתיבה ואף במשחקי תפקידים. אבל תנו לילד להחליט באיזו דרך הוא רוצה להתבטא. דבר נוסף שיכול לתרום לתחושת החוסן של הילד הוא קורס בהגנה עצמית או קבוצה לשיפור הכישורים החברתיים.

גם למורים יש תפקיד חשוב בהתמודדות עם הצקות. הם יכולים לדבר עם המציקים (בהסכמת הקורבן, כמובן). בנוסף, הם יכולים להעלות את נושא ההצקות כנושא לדיון כיתתי בשיעורי חינוך.

לעבור בית ספר ולקוות לטוב או להישאר ולהתמודד? זו אחת הדילמות הקשות יותר איתן הורים ותלמידים מתמודדים כאשר הם מרגישים שהם הגיעו לדרך ללא מוצא. הצקות מעוררות תחושה כל כך קשה אצל הילד ואצל הוריו שהרצון לקום ולעבור בית ספר מובן וברור. הן גורמות לתחושת ייאוש וכאב, וילדים שחווים הצקות שמחים לצאת לחופש מבית הספר רק כי הם סוף סוף מקבלים הפסקה אמיתית מההצקות. הם לא צריכים להשגיח שלא יציקו להם או לנסות להיות שקופים לחלוטין על מנת שלא יבחינו בהם.

יחד עם זאת, מדובר בהתלבטות לא פשוטה וגם התשובה לה מורכבת. הצקות אינן קשורות אך ורק לאופי הילד המציק ולאופי הקורבן. הצקות מתרחשות בתוך אקלים בית ספרי וכיתתי. 'אפס סובלנות כלפי הצקות' היא אמירה יפה, אולם היא חייבת להיות מתורגמת למעשים. לדוגמה, בתי ספר רבים מצפים שקורבן ההצקות יעבוד קשה יותר מהמציק ולא ניגשים לטפל בשורש הבעיה: הילד המציק והכיתה או קבוצת הנגררים אחריו. זהו מצב לא רצוי, בו הקורבן מרגיש שהוא אחראי לא רק על עצמו אלא גם על התנהגויות של אחרים כלפיו. ומצד שני, כאשר ילד עובר בית ספר, הוא לוקח איתו את מי שהוא ואת חוויות העבר שלו, וזה לעתים מייצר מחדש מצבים חברתיים מזיקים.

אם כך, התשובה אינה חד משמעית. במסגרת עבודתי ראיתי ילדים שעברו בית ספר ופרחו – דבר שהיטיב עמם ועם הוריהם. אולם, הישארות בבית ספר והתמודדות עם ההצקות, כאשר לילד יש קשר טוב עם המחנכת שלו וזו מעורבת בצורה מלאה בפתרון הבעיה, היא לעתים קרובות פיתרון לא פחות טוב. התייעצות וחשיבה רחבה היא הדרך לקחת החלטות מורכבות מסוג זה.

על מנת לעצור הצקות אנו חייבים לנקוט באמצעים. בראש ובראשונה כלפי הקורבן וכלפי המציק. אבל גם הקבוצה, ההורים והמורים חייבים להיות מעורבים בתהליך. בטיפול ובמניעת הצקות עובדים בדרך כלל ב-5 אפיקים:

• תמיכה בקורבן
• תמיכה בילד המציק (לעתים קרובות הילד המציק נתפס כדמות 'רעה' שאינה זקוקה לתמיכה – זוהי גישה מוטעית שעלולה לגרום למציק לחזור על מעשיו עם ילדים אחרים ובנוסף מסכנת גם אותו כילד בהתפתחות).
• מעורבות הכיתה או הקבוצה (קבוצת הנגררים אחרי המציק) המעורבת בחיפוש אחר פתרונות לבעיית ההצקות.
• יצירת מדיניות כלל בית-ספרית סביב נושאי ביטחון והצקות – מדיניות בה כל בית הספר מעורב באופן מלא.
• מתן תמיכה להורים באמצעות הדרכת הורים, מעורבות ההורים בנעשה בבית הספר והתערבות טיפולית.


אורי מלמד הוא פסיכולוג חינוכי מומחה, פסיכותרפיסט וממקימי מרכז 'כישורים' לפיתוח כישורים חברתיים.

*חלקים מהמאמר תורגמו ברשות ממאמר שנכתב על ידי הפסיכולוגית תמר דה-ווס – ואן דר הובן