נושאים חמים

איך מלמדים ילדים להיזהר מסכנות, בלי לפחד מהחיים

כולם רוצים שהילדים שלנו יגלו זהירות ויחשבו פעמיים לפני שהם עושים משהו, אבל אנחנו גם רוצים שהם יחיו את חייהם בתחושת ביטחון. קרן יטיב מסבירה איך למצוא את האיזון הזה

ילד מפחד (ShutterStock)
ילדים לא באמת מודעים לסכנות (אילוסטרציה: shutterstock)

אני נוסעת במכונית שלי ונעצרת מאחורי משאית ענקית בכניסה לכיכר. ארבע בנות, שנראות בנות 10, עוברות ליד המכונית שלי. אחת מהן נעצרת, מניחה יד על המשאית, ממש נשענת עליה עם כל היד והגוף, מחייכת ומדברת אל חברותיה, שמגחכות. נהג המשאית אינו מודע כלל לכך שיש ילדה, שנשענת עליה. מספיקה תזוזה קטנה שלו והילדה הזו עפה לכביש, ואחר כך הלב נשבר מול ידיעה על מות ילדה, המשפחה שלה נגרמת והחיים של הנהג נחרבים. נגמרו החיים עבור כולם. למזלם הטוב של כולם, הנהג לא נסע והילדה הסירה בזמן את ידה מהמשאית, ובצחוק גדול המשיכה הלאה.

המראה הזה זרק אותי לילדותי. כשהייתי ילדה צעירה גרנו בקומה הרביעית, ללא מעלית. כל יום היינו מטפסים ויורדים ארבע קומות במדרגות מוקפות במעקה צר. על מנת לקצר את הדרך ולעשות אותה כיפית יותר הייתי נוהגת בדרכי למטה להתגלש על המעקה הצר, ובדרכי למעלה לעלות דרך החלק הפנימי של המדרגות, ידיי אוחזות במעקה וגבי אל התהום. שכנים שיצאו במקרה החוצה היו נוזפים בי ומתריעים מפני הסכנות, וכך גם הוריי. אני זוכרת שלא הבנתי על מה הם מדברים ובזתי להם בליבי, על הפחדנות שלהם ועל תפיסתם הזקנה את החיים. ההבנה שמשהו באמת עלול לקרות לי כלל לא הגיעה אלי. הרגשתי, באמת ובתמים, לא מנוצחת, לא חדירה, לא מסוגלת למות.

עוד בנושא:
זו הסיבה שאתם צריכים לשים לב לכל מילה שאתם אומרים לילדים שלכם
בלי לשקר: איך לדבר עם ילדים על מוות
זה מה שאתם צריכים לעשות כשהילד מספר לכם שהוא עצוב

ילדים לא מודעים לסכנות. זה חלק מה-DNA שלהם, שנועד לאפשר להם להתקדם ולצמוח בתוך החיים האלו. ילדים לא חווים את עצמם כמסוגלים באמת להיפגע או למות. בגיל מסוים הם אולי מבינים את זה בראש, בשכל, בתיאוריה, אבל לא בבטן, לא בגוף, לא בהוויה שלהם. אם היו חווים את העולם כמסוכן להם באמת, הם היו משתתקים ומתקשים מאד להשיג לעצמם כישורים ומיומנויות שיקדמו ויפתחו אותם. אם, לדוגמה, ילד צעיר היה באמת מודע לכך, שכשהוא עומד על הבימבה הוא עלול ליפול ולשבור את השן הקטנה שצמחה לו, הוא היה נמנע מלטפס בכלל על דברים, מה שהיה פוגע ביכולותיו המוטוריות והקוגניטיביות.

ילד משחק ליד כיריים חמים (ShutterStock)
התחושה הטבעית של ילדים היא "לי זה לא יקרה" (אילוסטרציה: shutterstock)

התחושה הטבעית של ילדים היא "לי זה לא יקרה", ולכן על ההורים לתווך להם את הסכנות, בהתאם לגיל, וליכולת ההבנה שלהם.

איך מתווכים ומסבירים לילדים את ההכרה, שיש משהו שהוא מסוכן להם, מבלי להחדיר בהם חרדות ופחדים ולשתק אותם? ראשית, הכינו אותם לסיטואציות שבהן אתם מזהים סכנות, למשל, לקראת יציאה עם הילדים למקומות הומי אדם שבהם הם עלולים ללכת לכם לאיבוד. יש לתאר את המצב ואת הסכנה, מבלי להקרין היסטריה. הגדירו בצורה ברורה ועניינית את כללי ההתנהגות המצופים מהם. לדוגמה: "כשאתה עולה במדרגות הביתה, אתה משתמש רק בחלק הזה של המדרגות ואוחז במעקה ליתר יציבות".

העבירו לילד מסר ברור: המצב הזה והזה צופן בחובו סכנה, אבל אני סומכת עליך, שתדע איך להתנהג מולה מפני שהבנת את המצב ואת כללי ההתנהגות שבו. זהו מסר מעצים מצד ההורים לילד, וזה חשוב מאד על מנת שהילד לא ישתתק מול מצבים מסיימים, אותם יזהה כמסוכנים אלא ידע שהוא יכול לסמוך על עצמו שידע איך להתנהג בהם.

הסכנות אורבות לא רק בעולם האמיתי

אחד התחומים המרכזיים, שבהם נדרשת נוכחות הורית ותיווך הסכנות, הוא האינטרנט. המציאות כיום היא, שברוב הבתים יש חיבור לאינטרנט והילדים גדלים עם גישה טבעית לרשת. הגלישה שלהם בה היא טבעית ושכיחה מאוד. האינטרנט משמש עבור הילדים מקום של לימוד, בילוי ופנאי וגם אמצעי התקשורת שלהם עם חבריהם. זהו המקום שבו חייהם החברתיים מתנהלים.

ילדים עם סמארטפון (ShutterStock)
זה המקום שבו החיים החברתיים מתנהלים (צילום: shutterstock)

אותה תחושת חסינות של ילדים מפני סכנה, ניסיון החיים הקצר והלא מקיף שלהם, חוסר המודעות שלהם למורכבות הטבע האנושי ולמערכות יחסים, אינם מכינים אותם להתמודדות בפני הסכנות של האינטרנט. על ההורים לזכור את זה כל הזמן, וכשהילדים מבלים הרבה זמן בגלישה יש לפקח על כך מקרוב. גם אם הם יכעסו עלינו, יתרגזו, יאשימו, יבכו, יקטרו או יטענו שאצלם הכול בסדר ושאנחנו עתיקים ולא מבינים כלום, עלינו להתעדכן ולעקוב אחרי מה שהם עושים ברשת ולשים לב עבורם למקומות המסוכנים להם בה.

חשוב לדבר עם ילדים על תופעות שליליות וסיכונים שהם עלולים להיחשף אליהם, באופן גלוי וטבעי ובהתאמה ליכולת ההבנה שלהם. לא כדאי לפרט פירוט יתר כדי לא לעורר התעניינות לדברים שילדים בגילם לא אמורים לדעת, אבל ניתן לדבר על כל דבר באופן כוללני. חשוב לתת לילד לבטא את עצמו ולהעלות קודם את הסכנות שהוא מכי, ורק לאחר מכן להוסיף את הסכנות שנראה לנו נכון ומתאים להזכיר.