נושאים חמים

חיים של אבא: חכו חכו ל-2050

ארז מיכאלי הלך לנסות משקפי מציאות מדומה בקניון, ואת מה שהוא ראה שם הוא לא ישכח לעולם, והוא גם לא יכול לממן את זה ממילא. אז הוא קנה לילד מפוחית ועכשיו העתיד נראה ורוד יותר

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
איפה קפטן קירק? החיים כהולוגרמה (צילום: ארז מיכאלי)

מתחילים בדאייה מעל הרים ירוקים שנחלים מתפתלים ביניהם, ואז עוברים לסקי על השלג, שבמהלכו חולפים במהירות בין עצי מחט ונזהרים לא ליפול כשהמהירות מתגברת, פתאום הנוף הלבן מתחלף בחוף אקזוטי ואני על גלשן גלים, מבט לצד מגלה גל גדול מגיע ומבט לצד השני חושף עיר יפה על החוף, בסוף ה"צינור" עוברים לצלילה במי הים, ושוחים בין דגים לאלמוגים. הכול צבעוני, יפה, כיפי. בדקה אחת עברתי שלוש חופשות בחמש יבשות.

הסרטון נגמר. הורדתי את משקפי המציאות המדומה, וחזרתי למציאות. הבת שלי חייכה. נו? שאלה. מדהים, עניתי. הסתכלת לצדדים? כן, למעלה, למטה, אין מה להגיד, זה אדיר. היא חייכה. נו, אבא, אתה תקנה לנו? ברור שלא, השבתי, זאת ערכת מציאות מדומה אבל המחיר שלה אמיתי לגמרי.

השירים, המשחקים, איפה הם עכשיו? ובכן, הם בתוך אפליקציה בסמארטפון, מחוברים למשקפיים מיוחדים ונמצאים בתוך הראש שלנו. הייתי לרגע בשנת 2020, ודבר אחד ברור לי - חכו חכו לשנת 2050, כי החיים יהיו דבש. סליחה, החיים יהיו הולוגרמה.

הולוגרמות בבית?

סדרת הטלוויזיה המונומנטלית "מסע בן כוכבים" חוגגת בימים אלו 50 שנה, וכבר התוודיתי פה שכצופה אדוק אי אז בשנות ה-80 וה-90, הייתי שמח לחדר הולוגרמות פרטי בבית, ממש כמו בספינה של קפטן פיקארד. אני לא גיק ולא גיימר, אבל יהיה נחמד במהלך הפנסיה לצאת רגע ממציאות של שיניים תותבות והתנצחות עם הביטוח הלאומי, ולהיכנס לחדר שבמחי לחיצת כפתור הופך כל אחד זקן לכוכב רוק שמעיף אלפי אנשים וירטואליים בסולו גיטרה אחד, או לגולש צרוב שזוף שטס על גלים בגובה שלושה מטרים בהוואי ללא צורך להתנגב אחר כך.

הילדים של היום עדיין משחקים במחבואים, תופסת, כדורגל, משחקי קופסה וקובייה, קלפים ו"רופא וחולה", וגם בסמארטפון, פלייסטיישן, אקס בוקס ומשחקי רשת במחשב. ייתכן שהנכדים כבר ישחקו רק בחדר הולוגרמות, עם עצמם או עם עוד כמה חבר'ה. הם כנראה ישחקו בכל מה שיש לחיים להציע, או שסתם יתאמנו בג'ודו או בקדרות במקום ללכת לחוג במתנ"ס, וההורים רק יצטרכו להכניס להם פיצה מדי פעם להשביע את רעבונם הלא מדומה. הנינים? אני מדמיין בני אדם עם שתל בעורף וחיבור HD מקוון לאיזה שרת, שבאמצע המשחק שולחים אליי הודעה טלפתית "הלו סבא רבא, מה עם דמי חנוכה?".

חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
פעם היה הרבה יותר טוב? (צילום: ארז מיכאלי)

כן, מה ששמתי על עצמי בקניון הוא רק ההתחלה של עולם עתידני, שתיכף יקיף אותנו ויכפה עלינו מציאות מדומה פחות או יותר, וישנה את האופן שבו כולנו נחיה. לא צריך לשפוט את זה במונחים של טוב או רע, זאת פשוט דרכה של האנושות, לקפוץ בהתלהבות מטכנולוגיה אחת לאחרת, ותוך כדי לרטון שפעם, אחחח פעם, היה הרבה יותר טוב.

הרי משקפי המציאות המדומה הם למעשה משקפת. מבט לעתיד. קפיצות טכנולוגיות אינן משחק ילדים, וקפיצה בתחום מסוים משפיעה לא פעם על תחום אחר. רפואה, אמנות, תעשייה, מוסר ועוד לא מעט תחומים משתנים וישתנו, ואיתם בני האדם. הדורות הבאים יחשבו אחרת, יְתַקְשרו אחרת, יזמינו לדייטים אחרת, יבלו אחרת, יזכרו אחרת, וכמו בכל דור ודור, המבוגרים ירגישו מבוגרים ויספרו איך פעם הכול היה אחרת, נו, הימים היחפים של בנימינה בהם אנשים אמרו שלום וחבר היה חבר, ואילו הצעירים ירגישו צעירים, כאלה שחיים את הכאן והעכשיו ובטוחים שאין דבר מעבר להם.

עצבים לא מדומים

בינתיים הקטנצ'יק גילה שהילדה לקחה אותי למסע בזמן, ורצה גם. שבוע שלם של "קח אותי, נו גם אני רוצה לשים את המכשיר, נו" X 3 פעמים ביום הסתיימו במסע רגלי לקניון. הנה המכשיר, אמרתי לו, והוא אחז בו בהתרגשות שהזכירה לי את הווקמן הראשון שהחזקתי בידיי. כל דור והוואו שלו. רגע, למה זה לא עובד? הוא שאל בקול סדוק, והווריד של העצבים החל להתנפח בצווארו. המכשיר מקולקל, אמר המוכר ביובש. מהה? למהה? העצבים שלו היו מציאותיים מאוד ולא מדומים כלל. בוא לחנות אחרת, האצתי בו לפני שיתפרק מנטלית ויהפוך למטרד סביבתי בדרגת מפוח אוויר.

בחנות השנייה היה דגם ישן יותר, בעל אנימציה פחות טובה, והילד ידע שזה לא זה. זה לא העתיד שהוא בא לראות, זה מקסימום המציאות המדומה שתהפוך בעוד שנה למשחק הפאסה ההוא שגורם להורים לחרוק שיניים, ולתהות בינם לבין עצמם למה לעזאזל לקחו הלוואה כדי לקנות אותו. עכשיו הילד כבר הפך למפוח אוויר.

חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
(צילום: ארז מיכאלי)

נו, מה עושים? בוא נקנה גלידה. לא. בוא נלך לחנות משחקים. לא. בוא נלך לחנות המגניבה של כלי הנגינה. הוא נתן יד. נכנסנו לחנות, והיא הייתה חדר ההולגרמות שלו. ושלי. הסתובבנו מסוחררים בין הגיטרות לפסנתרים, הסתנוורנו מכלי הנשיפה הבוהקים וכמתופף חובבן חשתי חובה לקחת אותו לטור קצר בין מערכות התופים.

כבר מזמן רציתי לקנות מפוחית וללמוד בעצמי – דרך יוטיוב, אלא מה – לנגן בה. מה אתה אומר, נקנה מפוחית שתהיה של שנינו? הילד נדלק. ומאז הוא לא עוזב את המפוחית. עכשיו אני שומע "אבא, אני רוצה ללמוד לנגן במפוחית, ובקלידים ובגיטרה ובתופים" X 3 פעמים ביום. מי היה מאמין שמכל הטכנולוגיה הזאת בסוף מה שגרם לו לפנטז על העתיד זה כלי נגינה קטן שדרכו הוא כל היום נושף ושואף. לא יודע אילו חידושים טכנולוגיים, משחקים וירטואליים וצעצועים אפליקטיביים יהיו ב-2050, אבל המוזיקה לא תמות לעולם.


לכל הטורים של חיים של אבא
לעמוד הפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי