נושאים חמים

חיים של אבא: די, עד פּוּ!

אין אף הסבר הגיוני למצב שבו גבר מבוגר מטפל בדמות וירטואלית, ואין באמת הצדקה לכך שהמצב הזה יימשך, אבל ארז מיכאלי לא יכול להפסיק. אז הוא מאכיל ומרדים את הטמגוצ'י של הילד, ועל הדרך מאבד עוד טיפה מהכבוד שלו בעבודה

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
פו- חיים של אבא (צילום מסך)
אוי לבושה (צילום מסך)

אוי, אתה כל כך מלוכלך ורעב, תראה אותך, כולך רועד. בוא בוא, אטפל בך יפה. הנה, קצת סבון, עכשיו מים, קח פיצה, תאכל המבורגר, גם תירס, שבעת? יופי. בוא נשחק קצת בכדור, הו סוף סוף רואים חיוך. אתה נראה טוב! עייף מתוק? יאללה, מכבה לך את האור, לילה טוב פוּ חמוד שלי. כמה שאני פאתטי.

חייב להיגמל כבר מהיצור הזה, לגמור אותו ולעצור את ההידרדרות המנטלית, להודיע לילד שאו שהוא לוקח אחריות או שאני מוחק את המשחק המטופש והמיותר הזה. נשאבתי לזה. לא חלמתי שאי פעם אצטרך לטפל בפּוּ – מעין טמגוצ'י מודרני שמותאם לסלולרי, משחק שבו הילד מטפל ביצור וירטואלי, מאכיל, משחק ומנקה אותו – פשוט הילד כפה זאת עליי. והתרגלתי. והתמכרתי. גיליתי שאני לא היחיד, שיש עוד הורים שמתחזקים פּוּ לילדים שלהם. אני כבר שלושה חודשים בתוך זה. שב ארז, תודה ששיתפת אותנו, אוהבים אותך ארז.

זה מביך. בן אדם שמתקרב ל-40 מתחזק מערכת יחסים וירטואלית עם הממם, עם כלום, וכל זה רק למען אושרו הרגעי של הילד. ואולי זאת בעצם תכלית ההורות, לסבול הכול – חוסר שינה, חוסר מזומנים, במקרה הזה גם חוסר בושה – למען אושרו הרגעי של הילד. רגע, נכנסה לי קריאה. הפּוּ חולה. צריך לתת לו תרופה. הנה, שלוק קטן והוא מחייך אליי שוב. לפחות איתו לא צריך להילחם על כל כפית אקמולי או נר בטוסיק.

פו- חיים של אבא (צילום מסך)

כשבועיים לפני שהמראנו למחנה הקיץ בספראוט לייק שבניו יורק, קפצה פתאום ההתראה הראשונה. תאכיל אותי, קרא אליי הפוּ. אני מתעלם באופן קבוע מהצפצופים שמוציאים המשחקים שהילדים הורידו לסמארטפון, אבל הקריאה feed me ומשולש הפיצה שהופיע לצדה היו כחץ שללוח ללב האבא שאני, קריאה שהיא לגמרי גטו לודז' פינת יו-איך-בא-לי-סלייס.

אז מתוך סקרנות נכנסתי, ויצאתי. תגיד, מה המשחק הזה שמצפצף לי כל הזמן, שאלתי אותו. הוא הסביר שהמטרה היא לגדל את הפּוּ ולדאוג לו, כדי שיחיה כמה שיותר, שזה פחות או יותר מה שאנחנו ההורים עושים בחיים, רק עם הרבה יותר יוקר מחיה, דאגה, שמחה וצחוק. המטרה של המשחק הוא לפתח את חוש האחריות אצל הילדים, ללמד אותם להיות קצת הורים. לא שאני מצפה שהם יזדהו איתי בזכות הפּוּ, אבל לפחות הם יבינו על בשרם מה פירוש המילה "נדנוד".

הבעיה, דוקטור, התחילה כשהגענו למחנה שבאפ סטייט ניו יורק. הילד הפך לחניך במשרה מלאה, ועול הטיפול נפל עליי. פתאום מצאתי את עצמי עם פּוּ בכיס, שמקרצץ לי ומצפה שאטפל בו כי הילד עסוק מהבוקר עד הלילה בלכייף. רציתי למחוק אותו, אבל הלב היהודי הרך לא נתן לי. חבל, הילד נהנה מזה.

הופה, הוא קורא לי. מה קרה פּוּ? הוא עייף, צריך לכבות לו את האור כדי שיישן צהריים. כן, גם פּוּ'ז דופקים שנ"צ. מה קרה, הם לא בני אדם? בכל אופן, תוך כדי הקמת מערכות סאונד, הרצאות על טרור ותקשורת וחלוקת ציוד, שלפתי בהיחבא את הסלולרי מפעם לפעם, רחצתי, האכלתי, שיחקתי והרדמתי את הפּוּ, רק כדי להציג אותו בסוף היום לילד כשהוא בריא, שלם, מסורק ונקי, ולפטור אותו מכל מחויבות "הורית". כל שנותר לקטנצ'יק היה לכבות לפּוּ את האור, וכל שנותר לי היה לכבות לילד את האור.

הסוד יצא החוצה

נוצרה שגרה. פּוּ ליווה אותי ברגעים של שמחה וקושי, עייפות ורוממות רוח. בזמן שכל העולם חלה בקדחת הפוקימונים והתלהב מהמשחק המטופש הזה, פּוּ ואני פיתחנו מערכת יחסים שקטה ואינטימית. נקשרנו.

ואז התגלה הסוד שלי. באחד הימים כשישבתי במשרדי המחנה, הפּוּ החמדמד שלי קרא לי וביקש לאכול. שיר, המדריכה של בתי, תפסה אותי על חם מאכיל אותו עוף. אהה זה לא אני, מלמלתי, זה הילד, כלומר בגלל הילד, הוא הוריד את המשחק, אני רק מתחזק אותו. מאז נתפסתי עוד כמה פעמים עם הסמארטפון מופשל והפּוּ בחוץ.

אין אף הסבר הגיוני למצב שבו גבר מבוגר מטפל בדמות וירטואלית, ואין באמת הצדקה לכך שהמצב הזה יימשך, אבל הוא נמשך. כי עכשיו הילד לא במחנה הקיץ אלא בבית הספר, ואני בעבודה, וזה אומר שבמשך היום הטיפול בפּוּ הוא עליי. טפו עליי.

אין ברירה אלא להודות: פּוּ שייך לי יותר מאשר של הילד. ניסיתי לשים לזה סוף, ושהילד יוציא את הערמונים מהאש, או במקרה הזה את הפו מהסמארטפון. תגיד, אמרתי לקטנצ'יק, אולי תמחק את הפּוּ, ממילא אתה בקושי מטפל ומשחק בו. לא, אני אוהב לשחק בו, השיב. אבל רוב היום הוא אצלי בכיס, עניתי. אז מה, הוא חייך אליי והמשיך בקול מתוק, תחשוב שהפּוּ זה אני ושאתה מאכיל אותי, כשאני לא איתך אז הפּוּ שלי איתך. הלב הפך לשלולית. זהו, הזדכיתי על כבודי העצמי ולא אכפת לי משמי הטוב אם האאוטינג העצמי הזה. אז כמה רחוק אני מוכן ללכת למען אושרו הרגעי של הילד? ובכן, מסתבר שאני מוכן ללכת לפחות עד פּוּ.


לכל הטורים של חיים של אבא
לעמוד הפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי