נושאים חמים

היום שאחרי: הצד האפל של מדליית הזהב

הם חוזרים למדינות שלהם כמנצחים, זוכים לסיקור תקשורתי חסר פרופורציות ולאהבת הקהל, אבל מה קורה כשהסערה שוככת? מייקל פלפס סיפר בגילוי לב על דכאון שהוביל אותו למחשבות אובדניות. מה אומרים המומחים? וגם, יעל ארד מדברת על התחושות שלה

בסרטון: קבלת הפנים לירדן ג'רבי ואורי ששון עם חזרתם מריו

"אני עדיין זוכר את אותם הימים, בהם לא רציתי לראות אף אחד, לא רציתי לדבר עם אף אחד, לא ממש רציתי לחיות.הייתי במעלית אקספרס לתחתית. הגעתי למקום ממש אפל". את המילים הקשות הללו אמר לא אחר מאשר השחיין האמריקאי מייקל פלפס, הספורטאי האולימפי המעוטר בכל הזמנים עם 28 מדליות, מתוכן 23 מדליות זהב, שחזר זה עתה מאולימפיאדת ריו עם חמש מדליות בכיס.

פלפס חשף את אשר על לבו בראיון שנתן לבוב קוסטאס מרשת אן בי סי לפני האולימפיאדה בריו, שם דיבר על המאבקים הפנימיים והשדים עמם נאלץ להתמודד מאז שנכנס לאור הזרקורים כנער בן 15 באולימפיאדת סידני 2000. הוא התמקד בראיון בארבע השנים האחרונות, מאז תום אולימפיאדת לונדון 2012 ועד ריו 2016, ותיאר אותן כ"קשות בחייו".

"במשך כל כך הרבה זמן תפסתי את עצמי, פשוטו כמשמעו, כילד מוכשר שאוהב לבלות בבריכה", אמר, "זהו זה, שום דבר מעבר לזה. מעט מאוד אנשים ידעו מי אני באמת". השחיין הגיע לכדי משבר זהות קשה, שהוביל אותו למחשבות אובדניות.

השחיין האמריקאי מייקל פלפס (AP)
גם המנצחים עצובים לפעמים. מייקל פלפס אחרי שקטף עוד מדליה בבריכה בריו 2016 (צילום: AP)

פלפס לא לבד. אליסון שמיט, שחיינית אמריקאית שזכתה בחמש מדליות באולימפיאדת לונדון, שקעה אף היא בדיכאון. היא סיפרה לכלי תקשורת מקומי בדטרויט בשנה שעברה שהיא הבינה שהיא בדיכאון רק לאחר שנפגשה במקרה עם פלפס בבריכה והוא "קלט" אותה. "יש כזה דבר שקוראים לו דיכאון שלאחר אולימפיאדה ואני חושבת שזה מה שהיה לי. פשוט בודדתי את עצמי מהסביבה", אמרה שמיט בת ה-26.

יותר ויותר ספורטאים מספרים בגילוי לב לאחרונה על הקשיים המנטליים עמם הם נאלצים להתמודד אחרי שהם חוזרים מאירוע הספורט האינטנסיבי, לאחר שאור הזרקורים מתעמעם וצריך לחזור לשגרת היומיום. כל אלה נוספים, כמובן, על הקשיים הפיזיולוגיים שהם עשויים לחוות לאחר חודש התחרויות המאומץ.

"בלוז שלאחר תחרות"

האם באמת יש כזה דבר, "דכאון שאחרי אולימפיאדה"? הנושא נדון במספר כלי תקשורת בינלאומיים בעקבות וידוייהם האחרונים של פלפס ושמיט, כמו גם וידוייהם של ספורטאים אחרים מהשנים האחרונות - בהם אמנדה בירד, שחיינית אמריקאית עם שבע מדליות אולימפיות שהודתה כי נהגה לחתוך את עצמה, איאן ת'ורפ, שחיין אוסטרלי עם תשע מדליות ומקיילה מרוני, מתעמלת מכשירים אמריקאית עם שתי מדליות - אך טרם נעשו מספיק מחקרים בנושא.

אחד המחקרים שכן בוצעו בידי חוקרים מאוניברסיטת יוטה והתפרסם בשנת 2012 התחקה אחר ספורטאים שהשתתפו באולימפיאדת החורף בוונקובר ב-2010, ומצא כי רבים דיווחו על תחושות של בלבול, דיכאון, כעס, הזנחה וריקנות עם חזרתם הביתה ולקרקע המציאות.

אם שואלים את אוהד נחום, פסיכולוג ספורט המלווה בין היתר מאמנים ומדריכי ספורט, קיימת תופעה מוכרת של "בלוז שלאחר תחרות" בעולם האתלטיקה, כשספורטאים מנסים לחזור לשגרה לאחר תחרות כל כך חשובה.

הקהל ממתין לג'ודקא ירדן ג'רבי, אורי ששון (מגד גוזני)
מה עושים עם כל תשומת הלב הזו? (צילום: מגד גוזני)

"ספורטאי משקיע את כל מרצו, וכל הדימוי העצמי וההערכה העצמית שלו קשורים, בזכייה אולימפית. מדובר במשאבים ותעצומות נפש רבים ומחירים גבוהים לשלם, והוא מצפה לרווחים תואמים", הוא מסביר. אך לא רק ספורטאים שמפסידים עלולים להתרסק אלא, כמו שהמקרה של פלפס וזוכים אחרים מלמד, גם אלה שמנצחים.

"אם הספורטאים נדרשים להתמודד עם חרדה לפני תחרות, אחרי תחרות הם מעריכים את הישגיהם ולעתים חשים תחושות דכאוניות שלא השיגו מספיק, גם אצל ספורטאים שכביכול כשלו, אבל לעתים גם בקרב ספורטאים מצליחים, מה שהושג עשוי להיראות בדיעבד כבלתי מספק". כמו כן, הוא מוסיף כי שחיקה בספורט, המוגדרת כתשישות גופנית ופיזית, עשויות לתרום לתחושות דכדוך וחוסר ערך, שבתורן עלולות לגרום לירידה בהישגים.

לדברי נחום, גם החשיפה התקשורתית עלולה לגרום לטלטלה רגשית. "החשיפה התקשורתית שספורטאים זוכים לה באולימפיאדה היא אכזרית, מבחינת הפער בין ההתעניינות הקיצונית לכמעט חוסר התעניינות לאחר תום 15 דקות התהילה", הוסיף.

וואקום אחרי התחרות

מיכל יערון, פסיכולוגית ספורט ומנכ"לית ארגון "לעוף – פסיכולוגיית ספורט מתקדמת", שליוותה בעבר ספורטאים וספורטאיות אולימפיים דוגמת הג'ודוקאית אליס שלזינגר והשחיינית עמית עברי, מספרת על תחושת הריקנות שפוקדת את הספורטאים לאחר התחרות והיכולת להתמודד איתה.

"בעולם הספורט ההישגי ההכוונה לאורך כל הדרך היא על האירועים הגדולים האלה, שם מאיר הזרקור, ומאחר ומדובר באירוע גדול, הנפילה אחר כך יכולה להיות גדולה ללא קשר למה שקרה, ותחושת הריקנות מתרחשת בין אם עמדת ביעדים וקל וחומר אם כשלת", היא מספרת. היא מסבירה כי "הוואקום" שבו נמצאים הספורטאים אחרי התחרות הוא גדול, כמו שחשים אנשים רבים שהיו במסגרת וכעת הם אינם נמצאים בה, וכי הם עלולים לחוש בלבול לגבי המשך דרכם.

"אחרי שאתה עסוק באופן אינטנסיבי, נמדד ונמצא תחת הזרקורים, מוקף במאמנים, ספורטאים ותקשורת - פתאום אתה בריק, אתה חווה קצת נטישה ובהלה", היא אומרת, ומדגישה כי מרבית הספורטאים האולימפיים הם אנשים צעירים שלרוב חסרים את הכלים הפסיכולוגיים להתמודד עם קשיים בסדר גודל כזה.

כיצד ניתן להתמודד עם הקשיים האלה? לשיטתה, חייבים להחזיר את הספורטאים להתמקד בתהליך ולא במטרה. "חייבים ללמוד ליהנות מהתהליך כדי לא ליפול כך כל פעם", היא אומרת.

"צריך להגדיר את פרק הזמן של אי הוודאות. אני אומרת לספורטאים שלי לקחת חודש חופש, אבל חופש אמיתי, שזה דבר מאוד חשוב, ושיעשו הכל חוץ מסמים קשים. בעיקר אני אומרת להם שלא צריך לפחד אלא לחבק את המצב, להבין שזה חלק מהתהליך". היא גם אומרת שלתקשורת ולציבור תפקיד חשוב. "צריך לחבק אותם ללא קשר לתוצאות, אנחנו לא תמיד יודעים לעשות את זה", אמרה.

"יש ירידת מתח עצומה"

יעל ארד, המדליסטית האולימפית הראשונה בתולדות ישראל, מספרת כי אכן יש ספורטאים ששוקעים בדכדוך לאחר ירידת המתח הגדולה. "לכל ספורטאי אחרי אולימפיאדה יש ירידת מתח עצומה, עובדים נורא קשה כל השנים ויש מתח עצום. יש כאלה שמרגישים דכדוך אחרי ירידת המתח, אבל יש כאלה ששמחים ונהנים שהם לא בלחץ", סיפרה ארד לוואלה! בריאות על תחושותיה לאחר התחרות.

היא נזכרת בחזרתה לארץ מברצלונה, כשזכתה ליחס של כוכבת הוליוודית. "הגשמתי את החלום, זכיתי במדליה הראשונה של ישראל, זה היה בקנה מידה מטורף ולא דומה לכלום שהכרתי. חיכו לי אלפים בשדה התעופה, לא יכולתי להסתובב לבד ברחוב", אמרה, והוסיפה שנהנתה מאהדת הקהל.

היא מספרת שעם חזרתה מברצלונה ניתנו לה ארבעה חודשי חופשה עד החזרה לאימונים, אך לאחר מכן הגיע משבר. "בגלל שידעתי שאני ממשיכה להתחרות לקחתי ארבעה חודשי חופש, חודשים של חלום שעוברים ממסביבה למסיבה, מאירוע לאירוע, מחבר לחבר, נסיעות לחו"ל, הרגשתי שאני יכולה לקחת פסק זמן אמיתי וזה היה חלום מבחינתי", אמרה. אך כשהגיע הזמן לחזור לאימונים, ציפתה לארד הפתעה לא נעימה.

יעל ארד בקבלת פנים של ראש הממשלה יצחק רבין לאחר שזכתה במדליית הארד באולימפיאדת ברצלונה (לשכת העיתונות הממשלתית)
"זה לא דומה לכלום שהכרתי". יעל ארד עם ראש הממשלה דאז יצחק רבין באוגוסט 1992 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

"נהניתי מהתקופה הזאת וניצלתי אותה, נחתי. בדצמבר חזרתי להתאמן וישר נסענו ליפן שם חטפתי בראש, היריבה פירקה אותי ואז חוויתי משבר, התעוררתי בוכה בלילה אחרי מחנה האימונים כי לא הייתי בכושר", היא מספרת, אך מוסיפה כי חזרה להתאמן מיד לאחר מכן ובאותה שנה הפכה לסגנית אלופה לאלופת אירופה בג'ודו.

לטעמה, יש שתי סיבות מרכזיות לדכאון אצל ספורטאים אולימפיים – כשלון ופרישה. "המשבר הוא גדול אחרי שמפסידים כי ככה זה, יש המון אכזבה, אין מועד ב', המוח לא מפסיק לחשוב מה היה קורה אם הייתי עושה ככה או איך ויתרתי ככה, וזה גדל כשיודעים שארבע שנים אי אפשר לממש עוד פעם את הדבר הזה", היא מספרת. "חוץ מזה יש את העיתונות שלא מרחמת, ואת באכזבה עמוקה, וגם הציבור, וחשוב שהספורטאים יחזרו לעצמם ולא ישקעו בלופ", הוסיפה. לטעמה, העובדה שהשחיין מייקל פלפס הודיע על פרישתו עם תום האולימפיאדה ב- 2012 הוסיפה מימד של חוסר ודאות והיעדר כיוון.

"זה נורא תלוי אצל ספורטאים מה היעדים הבאים שלהם. במקרה של פלפס, כנראה תחושת הריקנות מצטרפת לאי וודאות – הרי מגיל צעיר מאוד ספורטאים יודעים מה הם הולכים לעשות, מה המטרות שלהם, עכשיו לקראת פרישה הריקנות ואי הוודאות מתחברות וזה נורא מלחיץ".

אורי ששון (אביב חופי)
חשוב לשמור על מצב רוח טוב. אורי ששון חוגג יום הולדת ימים לאחר הזכייה שלו במדליית ארד בג'ודו (צילום: אביב חופי)

בכדי לנסות ולהתמודד עם משבר הפרישה, עובדת ארד על פרויקט "היום שאחרי – לליווי והכנת ספורטאים ליום הפרישה" במסגרת הוועד האולימפי, אשר מתעתד להכין וללוות ספורטאים לקראת הפרישה ולמצוא כיוון חדש. "עד היום המערכת אמרה – אוקיי, להתראות וביי, והאדם נשאר לבד בעולם, חברים שלי חוו את זה", אמרה, והסבירה כי היום משקיעים יותר מאמצים בייעוץ ופסיכולוגיה בוועד האולימפי, מתוך מודעות לקשיים של הספורטאים האולימפיים.