נושאים חמים

חיים של אבא: לבחור נכון

הבחירות בארה"ב מדאיגות מאוד את האמריקאים אבל גם את ארז מיכאלי שמבין שהבחירות של הצעירים ישפיעו איכשהו בעתיד גם על הילדים שלו ושלכם. אז מה עושים? מקווים שהם יבחרו נכון

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS)
משוגע? (צילום: ארז מיכאלי)

סקוט הוא נמוך, שרירי, נמרץ, מצחיק ומדבר ללא הפסקה. מייק הוא גבוה, רזה, שתקן, רגוע, תמיד עם אוזניות וכובע מצחייה, נראה כמו הגרסה החיה של ה-Dude מהסרט ביג לבובסקי. הם אנשי התחזוקה של מחנה הקיץ ספראוט לייק שבניו יורק. שני הפכים שמשלימים זה את זה כמו יין-יאנג. ושניהם ממש לא אוהבים את מה שהם רואים סביבם בשנתיים האחרונות.

"אני שונא את שניהם, הם שקרנים, מושחתים, לא מגיע להם להיבחר", אומר סקוט, ומבטו נודד ממני אל האופק. "אובמה היה בסדר ודאג לכמה ענייני פנים, אבל הפעם האחרונה שבה הצבעתי הייתה לרונלד רייגן, מאז לא היה אחד שייצג אותי באמת". אי אפשר להשוות בין קלינטון לטראמפ, אני משיב, היא פוליטיקאית מנוסה שאפשר לא לאהוב או להסכים עם דעותיה אבל היא בטח לא טראמפ. הם מהנהנים. "היא ליברלית מדי ושקרנית, אבל טראמפ הוא דפוק בראש", אומר סקוט, "הוא מפחיד, הוא משוגע. יש לי נכדים, אני מודאג מאוד מהכיוון שהמדינה שלנו הולכת אליו".

בוחרים נשיא לעולם

ומה שמדאיג אותם צריך גם להדאיג אותנו. בעולמנו הגלובלי, כשהאמריקאים בוחרים נשיא לעצמם הם גם בוחרים מעין נשיא לעולם, ובמציאות של אפקט פרפר תמידי, כששחקן קולנוע דופק על שולחן אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן. ואם נשיא אמריקאי דופק על שולחן, אז בישראל, סוג של המדינה ה-51, מרגישים את זה חזק יותר מכולם, אז איכשהו מה שמתחיל בחוקי מס בקונגרס הופך לייצור מוגבר בסין, ממשיך בהתייקרות מחיר הנפט ונגמר בזה שאני עומד בתוך 80 אחוזי לחות בישראל ומסביר לילדים למה טאבלט זה צעצוע יקר מדי.

חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS)
ארצות הברית מתביישת בבחירות שלה (צילום: ארז מיכאלי)

בעוד שבתקשורת מסקרים ללא הרף את שני המועמדים, בערים ובכפרים שבניו יורק ובניו ג'רזי אין זכר לכך שבעוד פחות משלושה חודשים מיליוני אזרחים יבחרו דייר/ת חדש/ה לבית הלבן. אין פוסטרים ברחובות, אין כרזות תמיכה, אנשים לא ששים לדבר על הבחירות ובעיקר בזים לשני המועמדים. את השיחות עמם אפשר לסכם באיזו תחושה של כאב ודכדוך עמומים מכך שמתוך 324 מיליון אמריקאים אלה השניים שמהם יש לבחור. אחרי חודש וחצי בארצות הברית שמעתי רק אדם אחד שהיה מוכן לדבר בשבחה של קלינטון והמחמאה הכי גדולה שחלקו לה הייתה שהיא מנוסה. מטראמפ כולם נגעלים. "מביך מה שקורה לנו", אומר מייק. כל כך מביך, שנדמה כי ארצות הברית מתעלמת מהבחירות האלה. מתביישת בהן.

גם הורים בישראל צריכים להיות מודאגים מהבחירות בארצות הברית, כי הבחירות שלהם מעצבות לא מעט את החיים אצלנו. על הדשא במחנה הילדים שלי מעורבבים בג'ואיש-אמריקנ'ס, אין הבדל, כולם צעירים שהחיים לפניהם, ומי שהולכים להיות מאלה שיכריעו איך הם ייראו בקרוב הם המדריכים שלהם, שחלקם יצביע לראשונה. בעוד עשרים שנה המדריכים של הילדים שלי יהיו "הקהילה היהודית" אליה נושאים עיניים בישראל – מלחץ על הנשיא לווטו באו"ם ועד תרומה למחלקה בבית חולים בצפון – והבחירות של הצעירים האלה ישפיעו איכשהו בעתיד גם על הילדים שלי.

חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS)
בחירות שישפיעו גם על הילדים שלנו (צילום: ארז מיכאלי)

"אני מתכוון להצביע לגארי ג'ונסון, הוא לפחות לא שיקר בעניין בנגאזי", אומר לי ספנסר, מדריך בן 20 במחנה, סטודנט לשיווק באוניברסיטת יוקון שבקונטיקט. גארי ג'ונסון? מי זה לעזאזל? אין בארצות הברית "קול יהודי". זאת אגדה שיצרו כתבים ישראלים בוושינגטון. אין פה אדמו"רים שאומרים לצאן מרעיתם איך להצביע, ואין קהילות מאורגנות שנעות בהמוניהם לקלפיות. היהודים, כדרכם של מיעוטים ברחבי העולם, מצביעים למפלגה שלכאורה מייצגת את השמאל, ובמקרה האמריקני, למפלגה הדמוקרטית.

קלינטון נתפסת בעיני הצעירים כגברת טפלון נכלולית, הסוחבת על גבה קופת שרצים מפה ועד ביל קלינטון, והמשפט "נצביע לה רק אם יהיה צמוד בסקרים" נשמע לא אחת על ידי המדריכים הצעירים. במהלך חודש אוגוסט טראמפ ניפק מופע אימים על בסיס יומי, כשכל התבטאות תקשורתית שלו מהדקת את החבל לצווארו, כולל תהיות למה לעזאזל ארצות הברית לא משתמשת בנשק הגרעיני שברשותה, פגיעה במשפחה של חייל מוסלמי-אמריקאי שנהרג בעירק והיגררות לוויכוח מתוקשר עמה, ורמז ששלח למחזיקי נשק באשר הם לגבי אורך חייה של הגברת קלינטון הנראה כמוגזם מדי בעיניו. אבל אמריקה כבר בחרה מזמן, היא מעדיפה לרקוד ריקוד עקרבים עם קלינטון מאשר להתאבד עם טרמאפ.

חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS)
ציור של האמנית פיית' רינגולד (צילום: ארז מיכאלי)

על הקיר במוזיאון לאמנות מודרנית במנהטן תלוי ציור מרשים ועצמתי של האמנית האפרו-אמריקאית פיית' רינגולד, המתאר את הדם שנשפך בשנות ה-60 של המאה הקודמת בעקבות מאבקם של השחורים לזכויות. זה כלום לעומת מה שיקרה אם טרמפ ייכנס לבית הלבן. אחרי התקופה ההרסנית תחת המוקיון ג'ורג' בוש הבן, המפלגה הרפובליקנים הלכה למסיבת תה ואיבדה את ארצות הברית, שהפכה לארץ של מיעוטים, מהגרים וצעירים. זאת הדמוגרפיה, טמבל.

אבל הבעיה היא אינה טראמפ עצמו, אלא האופן שבו אדם כמותו הצליח לכבוש מפלגה ללא מאמץ ולרסק אותה במחי יד, ובכך לחשוף אמריקה אחרת, נסתרת, מדוכאת וזועמת, אשר תומכת בתפיסת עולמו השטחית והחשוכה. העובדה שיש מספיק אמריקאים שתומכים במה שמייצג אדם כמו טראמפ, צריכה להדיר שינה מעיני כל מי שעתידה של ארצות הברית חשוב לו, וזה כולל גם הורים ישראלים שמותשים מחום יולי-אוגוסט וחושבים איך יצליחו עכשיו לגרד כמה שקלים לקייטנות של הקיץ הבא.

ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות

באחד מימי המחנה יצאתי לצומת הכבישים 55 ו-82 של מחוז דאצ'ס שבניו יורק כדי להסתפר. נכנסתי פנימה, וחייכה אליי בחורה בשנות ה-30 לחייה. ישבתי. במסעדה ליד הייתה מהומה כי התפוצץ צינור מים, והשיחה בינינו זרמה מהבעת אמפתיה למצוקת השכנים לכיוונים אחרים. המבטא שלה הסגיר אותה. שמה נג'לה, היא ירדנית נוצרייה מעמאן שהיגרה לארצות הברית לפני כ-15 שנים. "כאן אפשר לחיות, גיליתי פה שהיהודים הם עם מדהים", היא אומרת לי. דיברנו, צחקנו, והיא סיפרה לי שרופא השיניים שלה הוא יהודי מיונקרס, וברבות השנים הוא ומשפחתו הפכו לחבריה הטובים ביותר. "אנחנו כמו משפחה", הוסיפה.

אחרי התספורת, בדרך חזרה למחנה, חשבתי עד כמה השכונה המזרח תיכונית שלנו היא מקום איום ונורא, וכמה טוב שיש ארצות הברית שכזאת, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, בה ירדנית יכולה לספר ישראלי ללא כל הפסיכוזות המזרח תיכוניות שנלוות לכך באופן אוטומטי. בעוד כשלושה חודשים ארצות הברית תיבחר את דמותה לשנים הבאות, וכדאי לכולנו שתיבחר נכון.


לכל הטורים של חיים של אבא
לעמוד הפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי