חלפה שנה ודבר לא השתנה. הקריאה הנרגשת למדעני כל העולם התפוגגה אל החלל המקוון. נו באמת, הרי אין סיבה הגיונית שב-2016, כשבלחיצת כפתור אפשר לערוך שיחת וידאו עם בנקאי מאיי קיימן ולהעביר מיליוני דולרים לחשבון החשאי שלנו, עדיין נצטרך לטוס 12 שעות מעל האוקיאנוס האטלנטי בדרך אל/מ אמריקה. בחיי, שמתם כבר אדם על הירח, אז למה טיסות שכאלה חייבות להיות ארווווכווות כל כך. קחו כיוון ממני, משהו עם טילים בליסטיים, אוקיי? לא יודע, תחברו איכשהו לכנפיים.
זה נשמע קטנוני, אבל ככה זה כשמתגעגעים. חזרנו למחנה היהודי-אמריקאי ספראוט לייק שבוורבנק, ניו יורק, אבל עשינו זאת בשיטת הסלמי. אשתי והילד טסו 17 ימים לפנינו, והגדולה ואני נשארנו בהולילנד. היא לא רצתה לפספס את מסיבות הסיום של היסודי, אני הייתי צריך לעבוד עוד קצת, ובתכלס שנינו עברנו שלושה שבועות של רוק אנד רול. מחזוריות מענגת של ארוחות שחיתות, שופינג וכדורגל, כשהיא נחה בין לבין בלונה פארק או באטרקציה אחרת, ואני מנצל את ההפוגות כדי לעבוד.
אבל היה לא קל להתרגל לשקט שנשאר בלי הקטנצ'יק. אמנם הצלחנו לשוחח פעם אחת בסקייפ, ועוד פעם בוואטסאפ, וגם התקבלו כמה תמונות שלו, אבל כל אלה היו בבחינת תחליף סם. הילד הוא כור גרעיני קטן, והאנרגיה האינטנסיבית שהוא מכניס לבית הפכה בהיעדרו לשקט של ספרייה במנזר יומבולגאנג שבדרום טיבט. זה נעים בהתחלה, והאפשרות לעשות פעולות רציפות ללא הפרעה מצדו הייתה בגדר חידוש מרענן, אבל עם הזמן מתגלים סימני ההתמכרות.
17 ימים בלעדיו גרמו ל-12 שעות הטיסה להיות ארוכות בהרבה.
געגוע לילד הוא כמו פצע קטן שמגרד, כואב ומענג במקביל. וככל שמגרדים יותר כך מחמיר המצב. כשמדובר בפרק זמן קצר של חמישה-שישה ימים, אז תמונות ושיחות סקייפ יכולות להוות חלופה. אבל כשמדובר בכמעט שלושה שבועות יש הבדל. הבית חסר את הקול שלו, את שטף הדיבור הבלתי פוסק שלו, את הריח שלו, את האנרגיה שלו. הכול מסודר מדי, נקי מדי, נינוח מדי. משאלת הלב הנרגנת "אוף, אולי שקט כבר! אתה לא רואה שאני מרוכז במשהו פה, תלמד לחכות רגע!", הופכת למציאות דוממת שתחילתה בחיוך דק של הנאה מהשקט והפנאי שנחתו במפתיע בבית, וסיומה בטיק עצבני של אב המכור להמולה שיוצרים ילדיו.
פעם, באייטיז, נמעך הלב של עשרות אלפי ילדים מדי בוקר, אחרי צפייה ב"הלב". עקבנו בדריכות אחרי ניסיון התחקותו של הילד מרקו רוסי אחר אמו אנה, שנסעה לארגנטינה כדי לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה, והותירה את בנה מאחור בגנואה הענייה. המפגש בין מרקו לאמו לאחר התלאות הרבות שעבר בדרך הוא אחד מעשרת המפגשים הטלוויזיוניים המרגשים בכל הזמנים עזבו, הכי מרגש בכל הזמנים ופתאום, בהיפוך תפקידים, אני אימא אנה מינוס-תלאות שחוצה את האוקיאנוס כדי למצוא את בנה. 9,500 קילומטר ו-17 ימים הם מרחק מספיק כדי לחדד את ההבנה שבית הוא סך האנשים שחיים בו, וכששניים חסרים, הוא אף פעם לא אותו הדבר.
החזרה למחנה ספראוט לייק הרגישה כמו שובו של סטודנט שנה ב' לקמפוס של האוניברסיטה. חיבוקים עם החבר'ה, עדכונים על החידושים והשינויים, וציפייה לקראת עוד תקופה מלאה בחוויות. "אם אתה לא אוהב את מזג האוויר אז חכה עוד שעה", אומרים האמריקאים, ולקח לאיתני הטבע פחות מחמש דקות מהרגע שנכנסנו להפוך את היום השמשי לסערה זועפת. הגשם ניתך, ואני חיכיתי בסבלנות להזדמנות לאתר את ה"מרקו" שלי. מיד כשפסק ירדתי בשביל, עברתי ליד פינת החי, והנה הילד מאכיל שם בכף ידו את הכבשים, כשהוא צוחק עם חבריו ומלא מרץ כהרגלו. קריאה קצרה והופ הוא בידיים שלי.
17 ימים, 15 שעות, 30 דקות וחיבוק אחד ארוך.
החוקים במחנה ברורים ונוקשים. ילדי המשפחות המתנדבות חייבים להיות עם הקבוצה שלהם, ההורים צריכים למעט במגע איתם כדי לא להפריע לפעילויות ולא לעורר געגוע אצל ילדים אחרים. לשחרר - ולסמוך על המדריכים שיעשו את העבודה. האמת היא שלנו ההורים נעים להזדכות עליהם קצת ולהזכיר למדריכים ש"עכשיו הילדים שלנו הם הבעיה שלכם", אבל אחרי 17 ימים, 15 שעות, 30 דקות וחיבוק, שנינו שברנו בשקט את החוקים ליום-יומיים, כדי לחגוג שוב את הביחד. בכל זאת, מרקו התאחד עם אבא.
לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי