נושאים חמים

חיים של אבא: אז מי כאן משועבד למי?

ילדים משועבדים להוריהם לחלוטין וכל קיומם תלוי בהם לחלוטין. שזה מצחיק, בהתחשב בעובדה שמדובר בזוג מבוגרים שרק מנסים לשרוד את הכאוס בעצמם. אבל השעבוד הזה הוא הדדי וגם מופלא

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
חיים של אבא שיעבוד (באדיבות המצולמים)
אחת התקופות הנוראיות בחיים? (צילום: ארז מיכאלי, באדיבות המצולמים)

השיר שהוציאה ז'נט נותר באלמוניותו, ומיד כשנולד התאדה אל תוך דמדומי הימים האפלים שחוותה ספרד תחת הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו. במשך שנתיים איש לא שמע עליו, עד שנחשף לעולם במהלך סצנה נוגעת ללב בסרט המשובח "קריאת העורב". אנה הקטנה מניחה את התקליט בפטיפון ביתי קטן, ומקשיבה לשיר שמזכיר לה את אמה המנוחה אותה מגלמת ג'רלדין צ'פלין, הבת של, שלה היה מבטא אנגלי קל, ממש כמו לזמרת ז'נט. העולם הקשיב עם אנה לשיר שמנגינתו שמחה ומילותיו עצובות Porque te vas - למה הלכת - והתמכר אליו.

הסרט הוא אלגוריה פוליטית מבריקה משנת 1976, למעבר של ספרד המדוכאת והנחשלת יחסית של שנות פרנקו אל ספרד הדמוקרטית. אנה בת השמונה, בגילומה של אנה טורנט הנהדרת, עדה למות אמה ממחלת הסרטן ומאשימה את אביה במותה. האב הוא קצין בצבא ורודף שמלות, אנה מנסה להרעיל אותו עם אבקת אפייה, ולאחר שהוא מת בעת קיום יחסי מין עם פילגשו היא חושבת שהיא זו שגרמה למותו, ונתקפת רגשות אשם. מציאות ודמיון מתערבבים להם, והעלילה נעה בין עתיד, הווה ועבר. יש בו שילוב של דרמה פסיכולוגית וקריאה נגד פשיזם ופטריארכליות, כשהדורות בסרט הם עוד מטאפורה.

שם הסרט לקוח מהפתגם הספרדי Cría cuervos y te sacarán los ojos, תגדל עורבים והם יעקרו את עיניך. הכוונה להורה שלא גידל היטב את ילדיו ועל כן הוא משלם על כך בסבל שהם גורמים לו. יוצרו, הבמאי קרלוס סאורה, הודה שמדובר בסרט עצוב למרות תחושת השחרור בסופו. "חלק ממני מאמין שילדוּת היא אחת התקופות הנוראיות בחיים", הסביר סאורה, "לילדים אין מושג מה קורה, רק שיש מבוגרים שמובילים אותם, כילד אתה לא יודע לאן אתה הולך או מה תעשה, אתה חסר אונים".

לא חסרים כאלה שיחלקו עליו ויגדירו את ילדותם כפסגת ההר ממנו החל לרדת מסע חייהם. אבל הוא צודק, ילדים משועבדים לנו לחלוטין. השעבוד גם הדדי לחלוטין.

חיים של אבא שיעבוד (באדיבות המצולמים)
התמימות נתקלת בציניות, הסקרנות מתרסקת על פני סודות המבוגרים (צילום: ארז מיכאלי, באדיבות המצולמים)

שעבוד הוא נוראי בכל צורה שהיא, ואפשר להבין למה ילדוּת עשויה להיות תקופה נוראית. התמימות נתקלת בציניות, הסקרנות מתרסקת על פני סודות המבוגרים, העולם מורכב, עצום ומסובך מדי, וכל קיומם של הילדים תלוי לחלוטין ביכולתם, תפקודם וטוב לבם של הוריהם - שני מבוגרים שרק מנסים לשרוד את כאוס החיים. נקודת פתיחה בעייתית.

אין להם מספיק מילים כדי להסביר את עצמם, אז הם בוכים; וכשהם מתבגרים הם חושבים שאיש לא מבין אותם, אז הם מסתגרים; ופתאום מודיעים להם שעוברים דירה, אז הם מסתגלים, או שלא; סדר היום מוכתב להם, והם מוקפים תמידים במבוגרים שאומרים להם מה לעשות ואיך להתנהג; הבחירות העצמאיות שלהם נעות בסך הכול בין איזו חולצה ילבשו בבוקר לאיזה חוג ילכו אחרי הצהריים; והמילה שהם שומעים הכי הרבה בשלב הראשון של חייהם היא "לא".

אנחנו עמוד התווך של חייהם. הסמכות המוחלטת, האורים והתומים, המודל לחיקוי. הם נושאים אלינו עיניים, והולכים אחרינו בארץ לא זרועה אל הבלתי נודע, במעין יציאת מצרים פרטית.

חיים של אבא שיעבוד (באדיבות המצולמים)
הולכים אחרינו בארץ לא זרועה אל הבלתי נודע, במעין יציאת מצרים פרטית (צילום: ארז מיכאלי)

אבל גם אנחנו משועבדים להם. האדם מתכנן תכניות – והילדים צוחקים. לא מדובר רק בשלב הטכני שבו מבוטלת השינה הסדירה בלילה למשך כמה שנים או הניסיון האבוד מראש לאכול בנחת ארוחה בלי לנקות ילד אחר וללוות לשירותים ילד אחר. השעבוד הזה חולף ברבות השנים, ונשאר השעבוד הרגשי.

מרגע שפרצו לחיינו נולדנו איתם מחדש. הכול סובב סביבם. אנחנו עובדים עבורם, מתאמצים למענם, משלבים את ההגשמה האישית שלנו בבניית העתיד שלהם. אכולים מדאגה ומוצפים באהבה, אנחנו מקווים שימצאו את דרכם בעולם ושזו תהיה טובה ומוצלחת יותר מדרכנו.

"אז אתם מתחרטים שעשיתם אותנו?"

זה לא קל. וזה לא מובן מאליו להקדיש חלק נכבד מחייך לאנשים אחרים. מצד שני, זה כן מובן מאליו כי מדובר בבשר מבשרך. כשהלכתי עם הגדולה ברחוב, התלוננתי בפניה שהיא ואחיה רבים יותר מדי, עוזרים מעט מדי, מבזבזים לנו את הכסף יותר מדי, ולא ממושמעים ולא מתחשבים מספיק. לא דברים חדשים עבורה, זו ביקורת בונה שמוטחת בהם אחת לכמה ימים כשהפיקוח והאכיפה על גרף השיפור נתונים לחסדי הזמן ומצב הרוח. אבל היא שאלה לפתע, אז אתם מתחרטים שעשיתם אותנו? צחקתי. נראה לך?! אתם יצירת חיינו.

אין פה יחסים סימטריים. בהכללה, הורה כנראה תמיד יאהב את ילדו יותר מאשר ילדו יאהב אותו. אנחנו איתם ביציאת מצרים הפרטית שלהם, מנסים להובילם לארץ המובטחת דרך מדבר החיים ולעשות את זה מבלי לגדל עורבים שיעקרו את עינינו. ובכל פעם שיגיע זמנו של אחד הגוזלים לפרוח מן הקן נשיר לעצמנו חֶרֶש 'למה הלכת?' השעבוד ההדדי הזה הוא סוג של פלא, כי הוא יוצר לא מעט מתחים, פערי גישה ותסכול, אבל בסוף הדרך, למעשה עוד במהלכה, מתברר כי זהו השעבוד המופלא מכולם.

לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי