נושאים חמים

מנותקים: החרדה החדשה של העולם המודרני

התקלה ברשת הסלולרית השבוע גרמה למאות אלפים להרגיש אבודים, מבודדים וחסרי שליטה. ד"ר אילן רבינוביץ' על החרדה שתוקפת רבים והקושי שלנו לתקשר פנים אל פנים בעקבות ההתמכרות לנייד

עריכה: ניר חן

בוקר יום שני השבוע גרם לרעייתי שתחיה יונית, ללחץ שאינו מן המניין. "אל תשאל מה עברתי", היא אמרה לי. יונית היא רואת חשבון, וורקוהולית, המשלבת תוך ג'גלינג של סופרוומן: קריירה מצליחה, גידול ילדים בוגרים - ששניים מהם נכים, בעלי צרכים מיוחדים תובעניים (המתגוררים עמנו) ,פעילות חברתית והתנדבותית ענפה, ספורט וזוגיות עם בעל (עבדכם הנאמן) לא קל ודורשני. רק אלוהים יודע איך היא מצליחה לשלב הכל. לרגע היה נדמה שהיה טריגר אובייקטיבי דרמטי שגרם לה לסערה. מילותיה הכניסו אותי לדריכות. כהורה חששתי שמישהו אירע לילדים. "הסלולרי שלי לא עבד במשך שעות. לא יכולתי להתקשר ולקבל שיחות והווטצאפ לא התחבר". כבעל וכאבא, חייכתי בהקלה. נרגעתי. אולי אפילו חשתי מהומה רבה על לא דבר. כפסיכיאטר, חשבתי על הימים ללא סלולרי בחיינו ועל המהפכה החברתית והאישית שחולל האחרון. דומה שהפך לחלק אינטגרלי מישותנו. איבר מגופנו. אנשים מתקשים לתפקד בחופשיות ללא הביטחון שמקנה המכשיר הקטן והצמוד.

יונית הייתה אחת ממאות אלפים מתוך 2.6 מיליון לקוחות "פלאפון" ו"רמי לוי", שתקלה ארצית מנעה מהם משך שעות לקיים שיחות טלפון, לשלוח מסרונים או לגלוש באינטרנט. התקלה הפכה לשיחת היום ברשתות החברתיות, בהן אנשים תיארו את "שעבר עליהם" ללא החיבור לחמצן הסלולרי. לרגע נדמה היה שנשמטה קרקע הביטחון שהמכשיר מקנה לחייהם. בלעדיו, כך נדמה, הם מרגישים מבודדים ומנותקים עם תחושה של איבוד שליטה. שוב התבררה מידת התלות, כמעט מקיר לקיר, חוצה מגזרים, תוך קונצנזוס שאינו רגיל במחוזותינו, באחת ההמצאות ששינו לנו את החיים.

ילדים מצלמים בסמארטפון (GettyImages)
תלויים במכשיר קטן (צילום: GettyImages)

אף שנראה שהטלפונים הניידים היו כאן מאז ומעולם, רק בשנת 1973 ביצע מרטין קופר, הנחשב לממציא טכנולוגיית הסלולר, את השיחה הסלולרית הראשונה בעולם. אז, בלב השדרה השישית במנהטן, לעיניהם המשתאות של העוברים והשבים התרחש הפלא שעתיד לשנות את חיי האנשים בגלובוס. התקשורת הסלולרית והטלפון הסלולרי גרמו לאחת המהפכות הגדולות ביותר בתרבות החברתית, האנושית והאישית בכלל. מסוג ההמצאות שמשנות אופי, מרקם והווי חיי האדם. מהפכת תרבות, לא פחות.

אני משתף, משמע אני קיים?

בשנת 1986 החלו לשווק מכשירי סלולר בישראל. מי בכלל זוכר איך נראו חיינו לפני זה? איך יכלנו לשבת בצוותא, בדממת אלחוט, ללא ליווי המכשיר הצמוד, תוך הצצה ובדיקה תכופות לבדיקת הודעות, חדשות ועידכונים? ילדינו היו פנויים לשיחה עימנו, תוך הישרת מבט לעיניים, ללא נוכחות גורם שלישי דומיננטי בחדר? איך היו חיינו ללא בדיקות חוזרות של מצב הסוללה? איך יכולנו להתנתק מדרשנות תובענית של לחצי העבודה, מעבר לשעות המקובלות? להיות פחות זמינים, אולי פחות זמינים "מדי", כל שעות היממה? להצליח לברוח מחדשות ואקטואליה של מדינה אינטנסיבית? להתחמק משיחות עם אנשים המחפשים אותנו "בדחיפות" חשובה להם, אך פחות הכרחית עבורנו ,ואולי אפילו מטרידה? ימים בהם לא הרגשנו צורך לדווח, לשתף ולחלוק עם אחרים את חוויותינו, כי בלי שיתוף החוויה לא שווה.

אני מכיר ביתרונות המופלאים של המהפכה ששינתה גם את חיי, אך מוצא עצמי מתגעגע לפרקים לימים שקטים יותר. רגעים של נוסטלגיה וגעגוע לשקט והתנתקות. קשה להתנתק מהמכשיר במיוחד כשאתה רופא שאיכות חיי אדם תלויים בך או כשאתה הורה לילדים.

סמארטפון בטעינה (ShutterStock)
אפשר קצת שקט? (צילום: shutterstock)

מחקרים לא מעטים בחנו את ההשפעות החברתיות שנובעות מהשימוש העולמי המתרחב בטלפון הסלולרי. רובם ככולם הצביעו על העובדה שהטלפון הנייד מטשטש את הגבולות שבין הבית לבין העבודה, משפר את רמת הסינכרון והתיאום בין משימות ופעולות חברתיות, ומסייע לשמירת קשר בין בני אדם הרחוקים זה מזה‏. מנגד, נמצאו גם תלות והתמכרות למכשיר. רבים מאיתנו מתקשים לתפקד כהלכה כשהמכשיר אינו בסביבה ומורחק מהישג ידנו עד למצב של פגיעה באיכות החיים ותחושת לחץ משתק.

מדובר בעצם על מצב בו הגולם קם על יוצרו: השתלטות המכשיר על חיי המכורים כשהם מאבדים שליטה מולו. יש שישקרו ויאמרו שהם מסוגלים להסתדר בלעדיו, אך הדבר אינו עומד במבחן המציאות וסימפטומי חרדה יציפו אותם בהעדרו ולא ירגעו עד שיחושו מוגנים שוב במחיצתו. השעות הרבות שאנחנו מבלים עם המכשיר מבטאות כפייתיות שלא יודעת שובע. מדובר על כלי בריחה ודחיינות ממשימות מחייבות, כשאדם עסוק במכשיר במקום לעבוד או ללמוד או לבלות זמן זוגי, משפחתי וחברתי.

פוביה חדשה נכנסה אל חיינו

מושג חדש נכנס ללקסיקון הפסיכולוגי-פסיכיאטרי המודרני. יש פוביה חדשה בשטח: נומופוביה. פירושה חרדה מאיבוד מגע עם הטלפון הנייד כתוצאה משכחה, אובדן, סוללה ריקה, תקלה וכיוצא בזאת.‏ המונח, קיצור של המילים no-mobile-phone phobia (בעברית: חרדה באין טלפון נייד), נטבע במהלך מחקר של משרד הדואר הבריטי שנערך בשנת 2008 שכלל 2,163 נשאלים במטרה למפות את החרדות מהן סובלים משתמשי הטלפונים הניידים.

הממצאים הראו כי כ-53% ממשתמשי הסלולר בבריטניה נטו להיכנס לחרדה כאשר הם איבדו את מכשירם, או לחלופין כאשר הסוללה שלו התרוקנה, אשראי השיחות שלהם נוצל עד תום או כשהם לא הצליחו לגשת לרשת הסלולרית כדי להוציא שיחות. המחקר מצא שכ-58% מהגברים ו-48% מהנשים סבלו מהפוביה הזו, ותשעה אחוזים נוספים נכנסו ללחץ כאשר המכשיר הנייד שלהם היה כבוי. 55% מהנשאלים העידו שהסיבה העיקרית לחרדה היא אובדן הקשר עם משפחתם וחבריהם, 10% העידו שהם נדרשים להיות זמינים בשביל עבודתם. המחקר גם השווה את רמת הלחץ שנוצרה בממוצע בגין נומופוביה לזו שנוצרת ביום החתונה בקרב בני הזוג ולזו הנוצרת סביב ביקור אצל רופא השיניים.

מחקר נוסף שנערך ב-2012 מצא כי ההתמכרות מאפיינת יותר נשים מאשר גברים (70% לעומת 61%) ויותר צעירים מאשר מבוגרים (77% מבני העשרה).‏ למרות הממצאים המדהימים האלה, פסיכולוגים נוטים שלא לראות בתופעה כ"פוביה" בה יש לטפל, שכן גם אם נוצרת אצל הנומופוב חרדה, היא בגדר חרדה נורמלית שאינה מצריכה טיפול. כעדות לכך מציינים שאף מטופל לא הגיע למרכזים לטיפול בחרדה בשל סיבה זו.‏

אילוסטרציה (ShutterStock)
הפך לשלוחה לגיטימית של הגוף (אילוסטרציה: shutterstock)

אנשים בעלי מרכיבים נרקיסיסטים באישיותם נוטים להפוך דמויות אחרות בסביבתם, כמו ילדיהם, לשלוחות שלהם - מצב הנקרא בפסיכולוגית העצמי Self object. הילד שלי הוא חלק ממני. אני מתקשה לתת לו לפתח ישות משל עצמו כי הוא הארכה של גופי וישותי. הטלפון הסלולרי הפך את האדם המודרני באשר הוא, לנרקיסיסט ביחס למכשיר הנייד. האחרון מהווה עבור רבים שלוחה לגיטימית של גופם, תודעתם וקיומם. הארכה של מי שהם. בהעדרו, קיימת תחושה של חסר. חסר מהעצמי הקיומי. חסר מהאישיות העצמונית האוטונומית. חסר שמוביל למצוקה.

האם איבדנו את היכולת לבלות ביחידות עם יקירינו ובעיקר עם עצמנו? האם העדר סלולרי בסביבה מחייב אוטומטית תחושת פספוס, תלישות וחרדת איבוד שליטה? האם כולנו מכורים? הרי אובייקטיבית מה כבר נפספס בניתוק המכשיר לכמה שעות? עבור רבים התשובה ברורה. רעייתי, השפויה במשפחתנו, היא הוכחה ניצחת שהמכשיר מנהל את חיינו.