חיים של אבא: שגרת חירום

יום שישי, 1 בינואר

נשמעה סירנה ואז עוד אחת ועוד אחת, וניידות משטרה שעטו ברחוב שלנו וברחובות הסמוכים. כעבור שתיים-שלוש דקות פוש לנייד - חשד לפיגוע: ירי ברחוב דיזנגוף. החיים כפוש. הסמסים והטלפונים התחילו לזרום מיד אחרי.

שיחה טיפוסית X 5 בפרק זמן של עשר דקות: הלו, אהלן מה נשמע, כן אנחנו בסדר, שמענו משטרה אבל בסלון שלנו הכול תקין, לא שמענו יריות כי זה קרה קילומטר וחצי מפה, אנחנו לא יוצאים מהבית, רגע, האמת שכן יוצאים – אנחנו נוסעים לסופ"ש בדגניה ב'. לא, לא עריקים חלילה, חופשה מתוכננת מראש.

הבטנו ימינה ושמאלה, נכנסנו למכונית וקדימה לצפון, משאירים את הטרור מאחור.

יום שבת, 2 בינואר

עצרנו מתחת להר בנטל. הכול לבן, יפה, נקי, אירופאי. באזור הבית יש מצוד אחרי מחבל, ברחבי הארץ דוקרים פה ושם, כמה קילומטרים מפה סורים ואחרים הורגים סורים ואחרים, ואנחנו באמצע כל הטירוף הזה, זורקים שלג ונהנים לקפוא. אוסטריה פינת ג'בהת א-נוסרה.

יום ראשון, 3 בינואר

טלפון בבוקר. אבא על הקו. "אתה רוצה שנבוא להיות עם הילדים?". בטח צי שלם של סבתות גויס הבוקר כדי שהורים יוכלו ללכת לעבודה. "לא, מה פתאום", אני עונה, "היא חולה ונשארת בבית איתי, הוא הולך לבית הספר כרגיל ותיכף אנחנו יוצאים לדרך, הכול בסדר".

ברור שלא הכול בסדר. בחוץ מסתובב מחבל חמוש ולאיש אין מושג איפה הוא. אמנם יש סיכוי שהוא בדירת מסתור או נעזר בסייען כדי לצאת מהעיר, ברח מהמדינה, התאבד או סתם מסתתר כזומבי בהישרדות הונדורס, אבל מי באמת יודע. קבוצות ווטסאפ של הורים הן מרחב היסטרי ומוטרף גם אם היה מתקיים על חוף באיים הקריביים, ומד הלחץ שבר שיא. חצי מהילדים בצפון תל אביב לא הגיעו לבתי הספר.

נו טוב, זאת בדיוק מהות הטרור. הטרוריסטים רוצים שנחשוב שהם שם, בכל מקום, חסרי פנים, ויכולים לתקוף בכל זמן. ההגדרה הוויקיפדית לטרור היא שמדובר במעשה שנועד לזרוע אימה ופחד בקרב הציבור המותקף ולגרום לו לדמורליזציה, בלבול ולשיבוש שגרת החיים. החיים בישראל הם פרק לא נגמר של "24", אבל כאן מדובר במשהו קצת שונה, כזה שמחייב ירידה לפזצט"א בכל רגע נתון.

איך מסבירים את המצב לילדים? מסר קצר, פשוט, גרעין האמת ולא מעבר. יש מחבל שמסתובב, לא יודעים היכן הוא, רודפים אחריו, הוא מסתתר וכנראה שלא יצא מהמחבוא שלו, השגרה שלנו תימשך. אחרי זה באוטו, שמעתי את מיכל דליות חוזרת על אותן המילים פחות או יותר, והרגשתי שקיבלתי אישור מהפריים טיים לדרך שבה אני מחנך.

פקודת היום הייתה פשוטה. לילד: אל תשחק בחצר בית הספר אלא רק בתוך המבנה. לילדה: אל תפתחי את הדלת לאיש. בהצלחה לנו.

בפתח בית הספר מאבטח ושוטרות מג"ב. בשכונה עוברות ניידות. המצוד אחרי המחבל יעלים עד להודעה חדשה כל מיני פדופילים ופורצים, ולפחות בגזרה הזאת אפשר לחוש בטוחים יותר.

יום שני, 4 בינואר

השאלה שתמיד עולה במצבים כאלה של חוסר ודאות היא: על מה אתה סומך? כוחות הביטחון, מזל, סטטיסטיקה, אינטואיציה – אין תשובה נכונה, כל אחד פועל לפי מיטב הבנתו, תחושותיו ויכולותיו.

שר החינוך נפתלי בנט והשר לביטחון פנים גלעד ארדן הזכירו לנו שיותר אנשים נהרגים בתאונות דרכים מאשר בפיגועי טרור. חכם מצדם להסביר מחדל אחד באמצעות מחדל אחר. גם רגיש מאוד מצדם לסחור בדם הקורבנות והרוגי התאונות. השניים לא חזקים בחשבון – כי זה לא שזה בא על חשבון זה, אלא זה בא בנוסף לזה. אם נחשב את הסיכויים בעזרת תרגיל פשוט: הסיכוי למות בתאונת דרכים + הסיכוי למות בפיגוע = יותר סיכוי למות. זה לא חדש ששרים מזלזלים בחכמת הציבור מיד אחרי שקיבלו לשכה ונהג.

בינתיים אביו של המחבל יצא בקריאה לבנו שיתקשר אליו. מעבר למצוקה של האב באשר לגורל בנו, הקריאה הזאת הייתה סימן ברור שלכוחות הביטחון אין מושג היכן נמצא הרוצח והם מקווים לטעות מצדו.

יום שלישי, 5 בינואר

בישראל שגרת חירום היא ביטוי נרדף ליומיום או מציאות. מחבל או לא מחבל, אנחנו בעבודה והילדים בבית הספר. אי אפשר לעצור את החיים. המשטרה הכריזה ש"אפשר להוריד את המתח בגוש דן", והותירה אלפים מתושבי גבעת שמואל עם השאלה האם הם חלק מ"מדינת תל אביב" או לא. אבל בפועל שוטרים המשיכו לפטרל ומסוקים המשיכו לחוג, והיה ברור שאין לאיש קצה חוט.

מה הילדים חשבו על כל המצב? ובכן, כלום. אם קבוצת הווטסאפ של החבר'ה מהכיתה של הגדולה היא מדד למשהו, הרי שביום הראשון למצוד כולם דיברו רק על זה, כל ילד סיפר שראה את המחבל וכל ילדה סיפרה שהמחבל מתחבא בפח הזבל שמתחת לבית, ואילו עכשיו כל מה שמעניין אותם זה המבחן במדעים.

בערב יצאתי לריצה בפארק. מזג אוויר טוב, מוזיקה באוזניים, דרך בריאה ומהנה לסגור עוד יום. חולף ליד להקת תנים ליד האגם. רגע, ואם הוא מסתתר עכשיו פה, בין השיחים? זה בכלל אחראי לרוץ לבד במקום חשוך ויחסית ריק מאדם? זה לא מופקר מדי כשאתה אבא? יכול להיות שההספד הכי מדויק עליי יהיה טוקבק מסוג "מסכן, סתם הלך, אבל הוא דביל, מי יוצא לרוץ בפארק כשיש מחבל שמסתובב בחוץ?".

יום רביעי, 6 בינואר

בהתחלה, "המצוד" הייתה פנטסטית. תחושת כאב על מות הקורבנות, שנמשכה ברצון עז מצד הצופים לתפוס את האיש הרע, כשההבדל בין המציאות לדמיון היטשטשו וכולנו נשאבנו לתוך הפקה גרנדיוזית של כוחות הביטחון, שלא חסכו אף שקל, גייסו אלפי שחקנים-שוטרים, הרימו מסוקים, שחררו כלבים והפכו את סצנת הפתיחה של "להציל את טוראי ראיין" להפקה זולה לעומת מה שנראה בצפון תל אביב.

אבל עכשיו התחושה היא שהתקדמנו הלאה לכותרות אחרות, וכל המרדף הזה הוא כמו סדרת מתח עתירת רייטינג שנמשכה עונה אחת יותר מדי.

מחבל? הא, תזכירו לי? איזה מחבל, המחבל שלנו? ההוא מהמצוד? זה לא היה בשבוע שעבר?

בקבוצת הווטסאפ של ההורים מדברים על חידוש "מועדון הסרט הטוב" לילדים, שוטרות משמר הגבול נעלמו מבית הספר, בחדשות הרב פינטו מכשיר את בנו ליורש הקיסרות הרבנית שלו, הבורסה בסין קורסת, איזה ח"כ מיקי זוהר כלשהו מנסה להפוך את תל אביב לבני ברק, ונטפליקס מתחילה לפעול בישראל, אז שגרת החירום נמשכת, פשוט אחרת. ככה זה איתנו הישראלים, הורים וכאלה שלא - רגילים לחיים בבינג' מתמיד של פחד ואימה. רק דמות הרשע בכל פעם מתחלפת. וגם הקורבנות.

לכל הטורים של חיים של אבא
לפייסבוק של חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי