השינויים הכי מהותיים בחיים מתרחשים לאט. דווקא בגלל זה, אין לנו שום שליטה עליהם, תובנה שנכונה על אחת כמה וכמה בתקופת ההיריון. אפשר למרוח את הבטן והחזה בשמן שקדים בוקר וערב, להקפיד על תזונה ולשתות הרבה מים ולדמיין שאנחנו יכולים לגוף שלנו. אבל בסופו של דבר, עדיין קמים יום בהיר אחד ומבינים הינה צץ לו סימן מתיחה, הינה קולוסטרום יבש בפיטמה וגבשושיות סביב, והינה הריצות לשירותים מנהלות את חיינו.
כבר זמן מה שאין בחילות ויש חיוניות שממלאת את הבטן, לא רק באופן מטאפורי. הביקורים התכופים בשירותים לשירותים הופכים לשיגרה מעיקה, ויחד עם הבטן המדושנת התישו לא רק אותי ואת שלפוחית השתן המסכנה (באותה שניה זה הכי בהול שיש, אבל כשמגיעים לשירותים ויורדות ארבע טיפות מלוות בתחושה של התרוקנות, מבינים הגדרה מילונית לתסכול מהי), אלא אפילו את הכפתור העייף של המכנסיים, שמנתר לו החוצה אחרי הביקור השביעי בשירותים, ומכריז "את רק חושבת שאת עדיין רזה".
חוץ מאיתות לעבור לצד הרחב יותר וגדול המידות של הארון, סופו של השליש הראשון טומן בחובו שלל סיבות למסיבה. הסיכונים להפלה יורדים משמעותית, מה שכמובן לא מאפשר לאכול פחות סרטים, בכל זאת, אני אימא הורמונלית היסטרית, אבל הקונספט מעודד. חוץ מזה, יש עוד דייט עם הבייבי באולטרסאונד סקירת מערכות, ואפשר להצהיר סופית, זאת בת.
בסקירה עוברים איבר איבר, מתגלה שמשקלה של העוברית מתחיל לתפוס תאוצה בכמה עשרות גרמים טובים, וגם האורך כבר לא מבוטל. הפנים מתחילות להיכנס לפרופורציה - חלקו של הראש הוא כבר לא חצי מהגוף, כי אם שליש. חשבתן שהשיניים בוקעות הרבה אחרי הלידה? תחשבו שוב.
השלב שלכולם יש מה להגיד
הן כבר כאן, רק מסתתרות מתחת לחניכיים, והממזרה מתאמנת להנקה, מוצצת אצבע, ובולעת מי שפיר בהנאה ופולטת אותן בחזרה (נו, אין מה לומר, משעמם שם ברחם). למרות שהעיניים שלה עצומות היא מתחילה לגלות רגישות לאור, ומפתה מאוד לגייסה למשחק המרושע של "האר את העובר", במסגרתו לוקחים פנס ומאירים על הבטן, כשהקטנה אינטואיטיבית אמורה להירתע ולהתרחק ממקור האור. ואם זה לא מספיק, עוד לא חגגנו לה בת מצווה, וכבר היא מייצרת ביציות משל עצמה בשחלות הזערוריות שלה. גדלים מהר כבר אמרנו?
זה גם השלב שבו מתגלה עד כמה לכל אחד יש משהו להגיד, בין אם זה לגבי מין העובר ("בת? נהדר! בת? לא נורא, מנסים שוב עוד שנתיים") או מראה הבטן ("איזה יופי, שעוד לא יצאה לך הבטן! את נראית נהדר! למה לא יצאה לך הבטן? את בטוחה שאת בהריון? איך לא בדקת את זה עדיין?") וכאן נכנסת בעוצמה גבוהה יותר הטפשת, ומתגלה בתיפקודה האבולוציוני במלוא הדרה היא עוזרת להיות מטומטמת יותר, ובכך מנקה ומפנה מקום בראש משטויות חיצוניות, ומאפשרת לא רק לסנן, אלא להתרכז במה שקורה בפנים.
אז יצאנו מאיזור הבחילות והסכנה ונכנסו לתחום המופלא שנקרא השליש השני, שבו האנרגיות חוזרות בפול פאוור, עור הפנים זוהר, החיים יפים והעולם נראה מקום שפוי יותר. כך לפחות מספרים לנו. בפועל הרי, גם כשהריון הוא לא מחלה, כולנו יודעות שאלפי ההורמונים השוצפים את גופינו בבניית הבן אנוש הבא, הם שמנהלים את העניינים, וממש לא מתכוונים לתת לנורמליות לנצח.