בסוף הכול מגיע לכסף. החיים כמחירון. כמו הרגע שבו אנחנו מעיינים בעלון חברת הביטוח לפני הנסיעה לחו"ל ומגלים שאם נאבד את זרת ימין שלנו נקבל 5,000 שקל, ואפשר לקבל יותר אם נרחיב את הפוליסה. ואז אנחנו מהרהרים עד כמה זרת ימין חשובה ויקרה לנו, והאם אנחנו מוכנים להמר ולהסתפק ב-5,000 שקל תמורתה אם יקרה הרע מכל. בפועל, אנחנו יודעים, אין לה מחיר, ולא היינו רוצים לאבד אותה בשום הון שבעולם. אבל כל החיים שלנו הם חישובי עלות מול תועלת.
בעל בית קפה מחשב עלות מול תועלת באשר לשיפוץ העסק, חברות מסחריות עושות חישובי עלות מול תועלת אם לפתח מוצר, הממשלה עושה חישובי עלות מול תועלת האם לצאת למלחמה ואיך לנהל אותה. בעינינו חיי הילדים שלנו הם מחוץ לחישובים שכאלה, אבל הם כן בעיני אחרים. הנה הסיפור בקצרה, אל תדאגו - לא תפהקו: עיריית תל אביב החליטה להקים בחצר בית הספר של הילדים אגף לימודים חדש, ההורים שמחו על הפיתוח ואמרו שסוף סוף יש הזדמנות לנצל את השיפוץ, ולסלק את שנאי חברת החשמל שנמצא בחצר ומפיץ קרינה מסרטנת במשך שנים. הגיוני, לא? ובכן, לא.
זה עולה חמישה מיליון שקלים, אמרו בחברת החשמל. לא נשלם, אמרה העירייה. גורמים לא רשמיים בחברת החשמל אמרו להורים שהעברת השנאי לא אמורה לעלות יותר ממיליון. מישהו מנסה לעשות קופה? לגזור קופון? לא, לא יכול להיות, לא בישראל שלנו. בינתיים איש לא מתכוון להזיז את השנאי שמטגן לתלמידים ולמורים את המוח.
בארץ ישראל היא ארץ חלם הכול עקום, כי השאלה היא: איך ייתכן שמלכתחילה מישהו הציב שנאי חשמל בחצר בית ספר? התשובה פשוטה: בריאות הילדים שלנו והנזק שעתיד להיגרם להם הם חישוב של עלות מול תועלת שערכו פקידים.
החיים בארץ חלם היא ארץ ישראל מאפשרים לילדינו ללמוד בבית הספר אזרחות מהי, לא בתיאוריה אלא בפרקטיקה. ילדי השכונה הכינו שלטים, הלימודים הושבתו והתלמידים וההורים הפגינו מחוץ לבית הספר. הילדים שלי החזיקו שלטים, וצעקו יחד עם חבריהם "אנחנו לא ניתן אותנו לסרטן". הלחן עממי. במשרד החינוך לא מתערבים, הם מהאו"ם, כנראה שאם זה לא מיצ"ב זה לא מעניין מבחינתם. זה לכאורה סיפור קטן ומקומי, אך למעשה סיפור גדול ובקנה מידה ארצי, כי אפשר לשער שגם בחיפה, באר שבע, טבריה או אילת יש בתי ספר שיש בהם שנאים, או אנטנות סלולריות או משהו אחר שפוגע בבריאות הילדים שמישהו הניח שם מחישובי עלות מול תועלת.
עיריית תל אביב אמרה ש"חששות ההורים מקרינה אינן מבוססות ומדידות של חברות מקצועיות העלו כי אין במקום חריגות". אם אין חריגות, מדוע הסכימה לגדר את השטח סביב השנאי לפני כמה שנים? אז, בימי המאבק הקודם, ההורים מודעים לכוחם אבל גם למגבלותיו, מותשים ממילא מהחיים עצמם התפשרו על כך שלילדים תהיה פחות חצר לשחק בה אבל גם פחות חשיפה לקרינה מהשנאי, עליו הכריז ארגון הבריאות העולמי כ"מסרטן אפשרי". נו, ועכשיו יש אפשרות לסלקו לתמיד. הגיוני, לא? ובכן, לא!
עד כמה השנאי בבית הספר של הילדים הוא "מסרטן אפשרי"? הנה התשובה: מחקר, שעליו התבסס הארגון, קבע כי חשיפה כרונית של ילדים לשדות מגנטיים שעוצמתם עולה על 4-3 מיליגאוס עלולה להכפיל את הסיכון שהם יחלו בסרטן מסוג לוקמיה. המשרד להגנת הסביבה קבע בתיאום עם משרד הבריאות כי ערכי הסף המומלצים לקרינת חשמל יעמדו על 4 מיליגאוס. כשהעירייה דיווחה על השיפוץ, מודד מוסמך מצא שרמות הקרינה מהשנאי עמדו על 250 מיליגאוס פי 62.5 מערכי הסף. פי 62.5. כאילו שהילדים לומדים בפוקושימה.
ויש עוד קצת ארץ חלם. לפי היתר הבנייה של עיריית תל אביב, המרחק המינימלי בין מבנה חדש לבין שנאי יעמוד על שישה מטרים לכל הפחות. אלא שהאגף החדש שהעירייה מתכננת להקים מתוכנן להיות במרחק של 3.28 מטרים בלבד מחדר השנאים. יכול להיות העירייה לא עומדת בתקנות שהיא בעצמה קבעה? עכשיו לכו תחפשו תשובה לשאלה למה מלכתחילה מישהו שם שנאי חשמל בחצר בית ספר.
התשובה המתבקשת היא שכל החלם הזה נוצר משום שאנשים לא עושים את העבודה שלהם כמו שצריך, וכולנו נופלים לתהום שנפערת בין העלות לתועלת. עוד דוגמה קטנה: מכיוון שהמבנה יוקם על חלק מחצר בית הספר, החצר כולה מופקעת לצורך העבודה. איפה תהיה חצר לילדים? בפארק ממול, ענו לנו. איך יעברו כביש סואן שמפריד בין בית הספר לפארק? כמה מורות יעבירו את תלמידי בית הספר בהפסקה הגדולה, השיבו.
רגע, כמה מורות יעבירו 200 ילדים פעמיים ביום, מדי יום, כביש סואן? זה הפתרון? שוב: כמה מורות אומללות שאחראיות להעביר 200 ילדים כביש סואן? אין גשר או חצר חלופית או מעבר בטוח יותר? אנשי חלם הבינו, וירדו מהרעיון. בינתיים. אולי כי השמועות בשכונה מספרות שהחלק שגודר בפארק לצורך העניין הוקם ללא היתר בנייה, אבל קשה להאמין שבישראל 2015 קורים דברים כאלה.
היה לגורמים המעורבים בפרויקט מספיק זמן למצוא פתרונות הנדסיים ורעיונות בטוחים לעניין החצר החלופית; אפשר היה לסגור את בית הספר לשנה ולפזר את התלמידים לבתי ספר חלופיים בזמן העבודות; רצוי היה לחשוב על עניין הקרינה מהשנאי מבעוד מועד ולתקצב זאת כדי שתימנע קרינה מהתלמידים הנוכחיים ואלה שיבואו בעתיד; וחובה היה לשתף את ההורים בשלבים מוקדמים בהרבה של התכנון כי בסופו של דבר כל הפרויקט הזה בא לשרת ולהיטיב עם הקהילה והשכונה, אבל בפועל הנחיתו על התושבים מצגת ותאריך לתחילת עבודות, וכשלא ענינו להם "נעשה ונשמע", הפכנו למטרד בעיניהם ולא לאנשים שכדאי לשבת עם נציגיהם כדי לפתור את המחלוקות. אז עכשיו אין חצר, יש שנאי, והרבה כאב ראש לכולם, שעולה הרבה ואין בו תועלת.
אנחנו לא רואים את הקרינה, לא שומעים אותה, לא מרגישים אותה, לא מריחים אותה, אבל היא שם, הורגת ברכות. הקרינה לא יכולה להרוג ברכות לבדה. אדישות, קהות חושים, החלטות שגויות ושיקולי עלות מול תועלת מסייעות לה. מסתבר שבתי הספר בישראל מלמדים אותנו שיעורים על החיים עצמם גם הרבה אחרי שעזבנו אותם.
לכל הטורים של חיים של אבא
לדף הפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי