כל ההורים מכירים את זה. הילדון שלנו זוחל לו בסלון ונכנס מתחת לשולחן. משהו מסקרן אותו, הוא מרים את עצמו ו...אופס, הוא קיבל מכה בראש. הוא בוכה, והלב שלנו כואב יחד איתו. מיד אנחנו ממהרים לשולחן, חובטים בו מספר חבטות ואומרים: "נו נו נו שולחן, אתה פויה, למה הרבצת לאיתמר שלנו? הנה, אנחנו מרביצים לך" (יש למשפט הזה הרבה וריאציות, אבל אתם מבינים את הכוונה).
הכוונה שלנו טובה: לילד שלנו כואב, ואם נגיד לו שהשולחן אשם, הוא ירגיש יותר טוב ויפסיק לבכות, אולי אפילו יצחק קצת כשיראה אותנו מרביצים לשולחן, ואז גם אנחנו נרגיש יותר טוב. להאשים אחר זו פעולה מקלה. אז אם כולם מרגישים יותר טוב מהפעולה הזו , למה לא לעשות אותה?
ובכן, גם אם התחושה המיידית במקרה כזה היא של הפוגה בסטרס הרגשי, לא מומלץ לעשות אותה, מהסיבה הפשוטה שהילד שלכם צריך ללמוד שבחיים אין תמיד אשמים. לא תמיד מישהו אחר אשם בכאב שנגרם לנו. השולחן עמד שם. הוא לא זמם להכאיב לילד שלנו והוא לא הכאיב לו באופן אקטיבי. אם מישהו "אשם" במקרה הזה הוא הילד, שזחל מתחת לשולחן והרים את ראשו בחוסר מודעות וזהירות. להאשים מישהו או משהו חיצוניים, זה לחפש כל הזמן אחריות של מישהו אחר על המצב שלנו, ובעצם לתלות את מצבנו הרגשי ואת הרגעת הכאב שלנו בהטלת אחריות על גורם חיצוני.
לטווח ארוך אנו עלולים לגדל ככה ילד, שהפרשנות שלו לעולם היא פרשנות שלילית, של "תמיד עושים לי דווקא" או "זה היה בכוונה", וגם -"כולם נגדי". ילד כזה עלול להפוך לילד שמתפרץ באופן אקטיבי על אחרים, מתוך אותה פרשנות עולם שלילית.
אז מה כן לעשות?
אז מה לעשות כשהילד שלי נפגע משולחן מזדמן? פשוט להיות איתו בתוך הכאב ממקום אמפתי, מכיל אבל לא מתפרק. לתת מקום לכאב, לדמעות, לעלבון (מכה פתאומית היא משהו ממש מעליב). לחבק, ללטף, לנשק את המקום הכואב ולהגיד לו: "זה באמת כואב ולא נעים כשמקבלים מכה".
בכך אנחנו מלמדים את הילד שאצלנו מותר לכאוב ולבכות ולהתעצבן ולהיפגע. מתוך אלו תבוא עם הזמן הנחמה הפנימית, הערסול הפנימי והאמירה האישית והמשמעותית של: "הכל בסדר, כואב לי אבל אני מתגבר". זהו ידע משמעותי מאוד, וכלי לחיים עבור הילד הצעיר שלנו.
קרן יטיב היא יועצת משפחתית בכירה ומאבחנת ציורי ילדים, מומחית בגיל הרך, והבעלים של מרכז הפיל הצבעוני - המרכז לטיפול במשפחה