לפעמים המרחק בין החור השלישי לרביעי בחגורה מסמל את המרחק בין הצלחה לכישלון. היה חשש שהחודשיים בארצות הברית יהיו מעין סופר-סייז מי 2, אבל בינתיים הגוף דווקא מצטמק לאטו ומתייצב במפתיע על החור הרביעי בחגורה, הודות לכך שהמחנה הציוני שלנו בספראוט לייק שבניו יורק מספק קומבינציה מנצחת של אוכל מילואימניקי עם תפריט קיץ של בה"ד 4 ביחד עם סדר יום גברי במיוחד.
אני לא מאלה שנולדו עם מקדחה ביד, לא מהמגייוורים המופלאים שלוקחים שני מקלות ארטיק ורדיאטור ישן של מכונית ובעזרת שלושה מסמרים ופטיש בונים מזה מזגן לאישה. אבל פה נזרקתי למים העמוקים, והתנדבתי להיות ראש לוגיסטיקה במחנה של 300 איש. אחרי כמה גילויים של חוסר רגישות לצרכיה של המברגה, התחלתי להתרגל לעולם החדש ולהיראות כמו ההוא מהסיטקום הנשכח "שפץ ביתך".
יש שלוש ארוחות ביום, וביניהן אני סוחב, גורר, מניף, ממלא, מרוקן, מקים, מפרק, מסיע, מתקן, מנקה, מארגן ומזיע את ימיי. אני כרגע פדקס, שוקי וייס, אבי מנופים, בוב הבנאי ושירותי ניקיון ותחזוקה בבן אדם אחד. ובהתנדבות.
לוגיסטיקה היא השמן בגלגלי המכונה. צריך לספק את הצרכים של כולם ומיד, לוודא שהכול עובד, שלא חסר דבר, להיות מוכן לכל תרחיש ולעבור מיד לדבר הבא שבלו"ז. מכשיר הקשר שברשותי מצרצר בעיות ובקשות שכולם רוצים שאפתור, ולפעמים נדמה שהצוות הקטן שלנו הוא הילד עם האצבע בסכר. זה לחיות בתוך הלא נודע, כי מזג האוויר המגוחך פה משתנה כל שעה מחורף לקיץ, וכופה עלינו לארגן הכול מחדש. זה גם לחיות בתוך לופ של תקלות. תמיד משהו לא יעבוד, תמיד בזמן הלא נכון, ותמיד איכשהו מאלתרים פתרון אחרי שמנהלים עם הציוד יחסים של אהבה קשוחה.
שנים של עבודה על כיסא במשרד, מול מחשב ותחת אורות הפלורסנטים עשו את שלהם. הגוף היה חלוד, ובנוסף הייתי צריך לזכור מה יש לי בכל אחד משני המחסנים, לאן מתחבר כל כבל, לארגן ציוד שרלוונטי לפעולות השונות, ולדעת לתקן כל מיני דברים קטנים שצוות העובדים מבקש ממני כדי להוכיח שיש לי את מינימום הטסטוסטרון הנדרש לג'וב הזה. יהדות השרירים מעולם לא נראתה מוחשית יותר. התואר השני שלי רלוונטי לתפקיד כמו מאוורר באנטארקטיקה, והניסיון המקצועי שלי לא בדיוק הכשיר אותי להקים מערכות סאונד מדי ערב. בהתחלה גם הרגשתי קצת לא נעים כשהילד ראה אותי מרוקן פחי זבל כמו עוד פרופסור שעלה מרוסיה, והילדה ראתה אותי סוחב מזוודות לאחסנה כמו בל בוי במלך שלמה.
אבל באמריקה כולם ממציאים את עצמם מחדש וכל אוחנה הופך לאוהאנה, אז גדלתי לתפקיד, כולל מסת שריר ועור צרוב שמש, ועם הזמן הבנתי שאני מגשים את חלומם של לא מעט גברים בעולם: אני רדנק.
רדנק הוא משהו בין גבר לבן חסר השכלה שאוהב לשתות את הבירה שלו במרוצי נסקאר באינדיאנפוליס, לבין חוואי שמרן שיושב על המרפסת עם רובה וכלב כשברקע מוזיקת קאנטרי. סוג של ספורטאי כורסה עב בשר שחי חיים פשוטים ורפובליקאים וחולם להתארח אצל ג'רי ספרינגר. בהכללה גסה, מדובר באנשי פריפריה ויישובי ספר, לבנים מהמיד-ווסט או ממדינות הבייבל-בלט בדרום, אנשי צווארון כחול שעבורם ביקור בוולמארט הוא הבילוי המשפחתי המועדף. וכל יום שעובר הופך אותי לכזה.
בעיניי הילדים אני גיבור מעמד הפועלים כרגע. מבחינתם החיים ביחד במחנה אפשרו להם לראות אותי עובד לראשונה, כי בבית אני רק הנודניק הזה שתופס להם את המחשב עשר שעות ביום. ופה? פה אני מלך המחנה שנוסע על רכב שטח של ג'ון דיר וכל הילדים מתחננים לטרמפ, מרים ג'ריקנים של 20 ליטר בהינף יד, נוהג במשאית קטנה מלאה ציוד, ואנשים פונים אליי בכל מיני בקשות שאסדר להם פה ואדאג להם שם כאילו שאני חבר מרכז ליכוד. אם ברוס ספרינגסטין היה עובר במקרה בסביבה ורואה איזה מערכות סאונד הרמנו פה הוא היה לוקח אותי לטור הבא שלו.
וזה כיף. בריא לעבוד תחת השמש. להפעיל את הגוף. לעשות משהו שונה. אפילו הזיפים שלי, כך נדמה, הפכו קשים יותר. תזכורת לעצמי: עם החזרה לארץ חובה לקנות ביד2 ארגז כלים, אסם ושדה תירס. כן, דווקא עבודת הכפיים הזאת סוחטת כפיים. וזה ממכר, מתרגלים לאורח החיים הזה מהר.
הילד חבש את הכובע שלי, הרכיב משקפי שמש, לקח את צרור המפתחות והחזיק את מכשיר הקשר ביד, ופתאום הפכתי מודל לחיקוי, וכל מה שהייתי צריך לעשות זה להעמיס כמה שולחנות ל"גייטור". קצת מעליב לחשוב שמתחת לכל גבר מודרני מסתתר אדם קדמון שהתרפיה שלו היא לצלות מאות המבורגרים בקמפינג, אבל המציאות מוכיחה שלא צריך הרבה כדי שזה יקרה.
לכל הטורים של חיים של אבא
לעמוד הפייסבוק חיים של אבא
לטוויטר של ארז מיכאלי