וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

דברים שלמדתי אחרי שבוע בחנות הסטיגמות

סער מעוז

9.12.2014 / 13:57

במשך שבוע שלם חשפתי את עצמי ואת החפצים שלי בחנות של הוועד למלחמה באיידס במטרה לומר לכולכם: נמאס לנו להתחבא, תקבלו ותאהבו אותנו. ונראה שזה עבד, לפחות חלקית", סער מעוז בטור אישי מאוד

סרטון התודה של סער מעוז. באדיבות הוועד למלחמה באיידס

השבוע, אחרי חודשים ארוכים של מחשבה ותכנון, פתחנו בשמחה רבה את החנות The Positive Store בדיזנגוף סנטר - חנות יד שנייה שעבדה שבוע שלם והציעה למכירה מוצרים של נשאי HIV. אני חייב לומר שהרבה מהתורמים לא היו בטוחים שזה יעבוד. האם זה לא רק מנציח כל הסטיגמות? ומה אם מישהו יכנס לחנות ויזהה פריט זה או אחר שלי? אבל עבדנו ביחד על החששות, והאמנו שיכול לצאת מהסיפור הזה יותר טוב מרע.

במהלך השבועיים שלפני פתיחת החנות, התחילו להיערם אצלנו שקיות מלאות כל טוב, בגדים, תכשיטים, וגם נעליים וכלי בית שאין בהם צורך. באותה העת גם גייסנו ודיברנו עם אנשים שחיים עם HIV לגבי ההשתתפות והחשיפה שלהם באתר האינטרנט המתלווה לחנות. כל הקונספט היה קצת מורכב - לכל בגד הוצמדה תווית עם קוד QR שמנווט את הקונה לאתר שבו סיפרנו קצת על עצמנו, ואמרנו לקונים תודה על ההשתתפות בפרויקט. למזלנו והפתעתנו הרבה אנשים נרתמו: ברק, אבי, סהר, סיוון, נתנאל ואלון וגם אני, כולנו נכנסנו להצטלם. וככה בפעם הראשונה הצלחנו להביא קולות מגוונים שאמרו את אותו הדבר: אנחנו כמוכם, נמאס לנו להתחבא, תקבלו ותאהבו אותנו כחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית (בבקשה).

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
בטובתנו ובאים להזדהות לא ממש יודעים איך נדבקים ב-HIV/מערכת וואלה!, צילום מסך
"אני רואה בשבוע האחרון את סוף תקופת החושך ותחילת תקופת האור בהתמודדות של כולנו. הלוואי"

יום פתיחת החנות היה יום משמח ביותר, ראיונות בטלוויזיה,DJ מריומה כבר מוכן על העמדה ואפילו לקוחות ראשונים ששמעו על הבאז מתחילים להתאסף מחוץ לחנות. ואז הגיע הרגע לפתוח, אני מסתובב בין הקהל, אומר שלום, אנשים שמחים ומפרגנים, חלקם יצאו מהבית במיוחד היום, לא כדי לקנות בגדים אלא כדי להגיע ולפרגן וגם על הדרך ללמוד דבר או שניים. בין לבין אמירת שלום ושמחה כללית אני גם שומע שיחות קטנות של לקוחות מזדמנים: "תגידי את חושבת שזה בטוח לשים את העגילים באוזניים", וגם "מה באמת יש ילדה קטנה כל כך שחייה בישראל עם HIV הרי אלו נעליים של ילדה בת 10", ואפילו שמעתי: "ההוא שהכין את כדורי השוקולד הוא נשא HIV, אני חושב שאני אוותר".

כן, מסתבר שאפילו אנשים שרוצים בטובתנו ובאים להזדהות לא ממש יודעים איך נדבקים ב-HIV וחלקם נדבקו בדבר הכי דביק שיש: בדעות קדומות, בהדרה, בדבר הזה שאנחנו קוראים לו סטיגמה.

ואתם יודעים מה?, ואני חושב שאני מדבר בשם כל האנשים שחיים עם HIV, אני יכול להתמודד עם HIV, ואני יכול להתמודד עם רופאים, וגם התמודדתי עם הבושה והחרטה והפחד, וכל זה קטן עליי ממש. מה שממש לא קטן עליי זה משפט "אה אז אתה נשא?" בבית הקפה בדייט, שמלווה במבט עצוב ומתנשא. ולא קטן עליי כשאני צריך לסמן את עצמי כל פעם כשאני בא למרפאת השיניים (למרות שאני לא מהווה סיכון לאף אחד – נהלי הזהירות השגרתיים מונעים כל סיכוי להעברת הנגיף). או לפחד מלעבור לעבודה חדשה. מה שלא קטן עליי זה הבורות, זה שאני פעם אחר פעם צריך להסביר שאני לא וירוס ולא מדבק ושהגיע הזמן שמישהו כבר יאמין לי גוד דאמט (או לפחות יהיה מוכן להיכנס לאתר הוועד למלחמה באיידס ולבדוק את זה). מה שהייתי רוצה זה שאולי פעם אחת מישהו יגיד לי בכנות "ואללה,HIV אה? אתה יודע, אין לי שום מושג ואני לא מבין בזה כלום, אפשר לשאול אותך?" אז אני אדע שהתקדמנו באמת.

אבל יש גם אור בכל הסיפור הזה. מה שעוד למדתי השבוע זה שיש הרבה אנשים שחיכו, חיכו שיהיה להם ולנו כוח, שתהיה אפשרות לגיטימית לכולם, שיהיה מקום שהם יוכלו לבוא אליו, לתרום, לחייך, להזדהות, לחבק וגם על הדרך לחוש, להרגיש ולהתמודד עם משהו שאנחנו מתמודדים איתו כבר כ-30 שנה וכנראה לא הולך להיעלם בזמן הקרוב. אני רואה בשבוע האחרון את סוף תקופת החושך ותחילת תקופת האור בהתמודדות של כולנו. הלוואי.

  • עוד באותו נושא:
  • איידס
  • hiv

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully