אז פתאום הייתה אזעקה. ציפיתי לה. ידעתי שהיא תגיע. במדינה מטורללת כמו שלנו, שגרת החיים היא מונח יחסי. שלוש שנים וחצי בגולני, שלוש שנים בשדרות. אזעקה היא חלק מהשגרה במקומות האלה. "לא צריך להיבהל", אמרתי לאמא של הילד שלי כששמענו את האזעקה. ואחר כך נבהלתי.
ופתאום הייתה עוד אזעקה.
בלימודים בשדרות הכרתי את אשתי. בין התרעה אחת לשנייה התאהבתי בה. למזלי היא חיבבה אותי מספיק כדי לעבור לגור איתי. תשכחו משקיעות על חוף הים וטיולים לפריז. אין דבר רומנטי יותר מזוג שרץ ביחד כשיש צבע אדום. בלי פחד. בלי בהלה. אני והיא מול קסאמים והתרעות. מגיעים מתנשפים למרחב המוגן, מסדרים נשימה ומצחקקים קצת. "זה יהיה אחלה סיפור לילדים שלנו", אמרתי לה פעם. מטומטם שכמותי.
ופתאום הייתה עוד אזעקה.
זוג הרומנטיקנים משדרות מתגורר עכשיו בגבעתיים. עיר כל כך לא מפחידה שאפשר למות בה משעמום. ודווקא כאן, בין כל ה"בלי פחד" הזה, עם ילד בן שנתיים וחצי, שבדיוק צפה בריכוז בפו הדוב, הגיע מבצע "צוק איתן" ואני התחלתי לפחד. פחדתי כששלפתי אותו מהמיטה ורצתי איתו למקלט. פחדתי כשהאזעקה תפסה אותנו באמצע הרחוב, בדרך לגן שלו, והיינו צריכים לרוץ לבניין הכי קרוב שמצאנו. פחדתי כשהפיצוצים החלו להתקרב ונשמעו פתאום ברור יותר. אבל הכי פחדתי מהרגע שהוא יבין את המצב.
ופתאום הייתה עוד אזעקה.
"איזה כיף", אמרתי לילד. "יש בחוץ אמבולנס שלוקח אישה ללדת בבית החולים". כי זה מה שקורה כשיש אזעקות ההסברים שלנו, שאנחנו מקפידים לסנן, מדלגים על הצנזורה. קל יותר לפרט לפעוט בן שנתיים וחצי איך באים ילדים לעולם, מאשר להסביר לו למה הוא צריך לרוץ עכשיו למקלט. קל יותר לדבר על סקס מאשר על טרור ועל הסלמה ביטחונית.
אחר כך הפכנו את השקרים לאמנות. כמו גווידו אורפיצ'ה, היהודי האיטלקי שמחרטט את הילד שלו ב"חיים יפים" של רוברטו בניני, גם אני משקר לילד שלי בלי הפסקה. המציאות היא אמנם לא אותה מציאות. אורפיצ'ה-בניני נשלח עם בנו למחנה עבודה ושם הוא מסתיר אותו מהנאצים ומספר לו שהם מתחרים כדי לזכות באלף נקודות. אנחנו לא צריכים להתחבא מהנאצים, וגם לא לזכות באלף נקודות. רק להימלט מרקטות שמשוגרות מהרצועה. אבל כמו בניני, גם אני עוצר בגופי כל אפשרות שהילד שלי יבין מה קורה באמת.
ופתאום הייתה עוד אזעקה.
חיבקתי חזק את הילד ורצתי איתו שוב במדרגות. "עוד פעם יש אמבולנס", הוא אמר לי בהתרגשות. "הפעם זה לא אמבולנס", עניתי. "זה סמי הכבאי שנוסע בכבאית שלו לכבות שריפה ביער".
והייתה עוד אזעקה.
"זה סמי הכבאי, הוא הולך לכבות שריפה ביער", אמר לי הדרדס. "הפעם זו ניידת של המשטרה שמחלקת סוכריות לילדים שהתנהגו יפה", עניתי, כדי לגוון קצת בשקרים שאני מספר.
ועוד אזעקה.
ירדנו מהר מהרכבת ורצנו למנהרה שאמורה הייתה לשמור עלינו. "כל הנוסעים ירדו במיוחד כדי להגיד לך שאתה חמוד", הסברתי לו. ואישה אחת ניגשה אליו ואמרה: "שלום, קוראים לי נעמי, ובאתי במיוחד כדי להגיד לך שאתה חמוד". והוא באמת ילד די חמוד, אז הרגשתי שהפעם השקר היה פחות בוטה.
ועוד.
וכבר לא יכולתי לסבול יותר את החרא והשקרים האלה. את המציאות הדפוקה הזו. את ההמצאות המגוחכות האלה. רציתי להגיד לילד שלי שלמרות שניסיתי לשמור על אמונה ואופטימיות, הוא חייב לדעת שהוא חי במדינה לא נורמלית. רציתי להגיד לו שאנחנו בורחים למקלט, כי לאף אחד אין פתרון אמיתי למצב. רציתי להגיד לו שהמצב לא מעניין אף אחד. רציתי להגיד לו שזה לא הולך להשתנות ושההתרעות שהפכו לשגרה שלי בשדרות יהפכו בקרוב גם לשגרה שלו בגבעתיים. שיזדיין רוברטו בניני עם "החיים יפים" שלו. בשביל מה זה טוב כל הסיפורים האלה?
"מה זה עכשיו?" הביט בי הילד שלי בעיניים גדולות וכחולות. "עכשיו", עניתי לו, "עכשיו זה אוטו גלידה. מי שמגיע ראשון למקלט זוכה. יאללה, בוא נרוץ".
תומר ברנד הוא עיתונאי ועורך תוכן. הטור פורסם לראשונה בבלוג שלו "אבטיפוס: המדריך המלא לגידול הורים" שעוסק בהורות ובאבהות