רופאים תחת אש

"כשאתה בפנים אתה לא חושב על כלום, אבל יש אירוע אחד שאני חושב עליו מאז שיצאנו, של חייל שנפצע בצורה אנושה מפגיעת נ"ט ממש לידנו. הייתי שם – ולא יכולתי להציל אותו". כך מספר סרן יוני איזנברג, קצין הרפואה הראשי של חטיבת צנחנים. עם תחילת מבצע צוק איתן, איזנברג ושני רופאים צעירים נוספים יצאו למשימה שאליה התכוננו מרבית חייהם. כחודש לאחר מכן הם שבו הביתה, אחרי שטיפלו במאות חיילים פצועים בשטח ותחת אש, קבעו את מותם של רבים נוספים, קיבלו החלטות גורליות ברגע וראו, אולי קרוב יותר מכולנו, את תוצאותיה של מלחמה.

כעת מתפנים השלושה, קצין רפואה חטיבתי (קרפ"ח) גולני, קרפ"ח נח"ל וקרפ"ח צנחנים, לסכם את התקופה שלא ישכחו לעולם.

עוד בנושא:
המלחמה של הפצועים מתחילה עכשיו
מה אומרים לחייל שחזר משדה הקרב?
פוסט טראומה: איך מעבדים מציאות כזו?

על פי דובר צה"ל, שמונה אחוז מהפצועים בקרבות מתו מפצעיהם. מדובר בנתון הנמוך ביותר מבין כל המלחמות והמבצעים בהיסטוריה של מדינת ישראל. "למרות זאת, כל הרוג הוא פצוע שלא הצלחת להציל", אומר סרן איזנברג. רק עכשיו, אחרי שכוחות צה"ל יצאו מעזה, הוא מעז להתעכב על הפנים והשמות. "תוך כדי, אתה לא חושב על כלום. העניין של להישבר לא קיים, למרות שלא קל כשיש פצוע שלא הצלחת לעזור לו".

בצוק איתן שימש סרן איזנברג לראשונה רופא בשדה הקרב. הוא בן 29 בסך הכל. מתגורר בירושלים עם ארוסתו. התגייס בשנת 2003, חזר לשירות בשנת 2011 כקצין הרפואה של גדס"ר נח"ל. בתפקיד הנוכחי הוא משמש שנה וחמישה חודשים. "כמה שאתה מתאמן ומכין את עצמך, כשאתה יוצא למלחמה אתה אף פעם לא באמת יודע איך זה יתנהל", הוא מודה. "המלחמה תפסה את החטיבה ביום שלמחרת חטיפת שלושת הנערים, ומאז אנחנו מתגלגלים, בעצם עד היום".

כ-50 רופאים ופרמדיקים של החטיבה טיפלו בלמעלה ממאה פצועים. "ברפואה תמיד נערכים לגרוע מכל, אבל לא ציפיתי שתהיה כמות כזאת של נפגעים", הוא מציין, אך מדגיש כי "חד משמעית היינו מוכנים. המשימה שלנו הסתכמה בלהביא את הפצועים בחיים לבית החולים". במשימה הזאת, לפי סרן איזנברג, עמדה החטיבה. את הטיפול מציל החיים זוקף איזנברג לא רק לו ולחבריו לצוות הרפואי. "בהרבה מקרים, החברים של הפצועים הצילו את חייהם של הפצועים. בכל ההיתקלויות, בשלב שניגשנו לפצוע, פעולות מצילות חיים נעשו לו כבר, על פי מה שהחיילים התאמנו עליו".

האירוע המשמעותי ביותר עמו התמודד איזנברג בלחימה, התרחש ביום השלישי לכניסה הקרקעית. קצין צנחנים נהרג ו-14 חיילים נפצעו בהיתקלות עם מחבלים. "הם היו בסריקות באזור והופתעו. מה שהיה יוצא דופן באירוע הזה היה שהוא התנהל תחת אש כבדה. התחלנו לטפל בפצועים תוך כדי שהכוח מנטרל את האיום והורג את המחבלים. היה קשה".

רופא צה"לי עובר הכשרות ברפואה דחופה ובטראומה. אבל ההבדל בין טראומה בין כתלי בית החולים לבין טראומה בשטח הוא עצום. "בבית חולים, אתה מקבל את הפצוע בסביבה שנוחה לך. בשטח לפעמים הטיפול מתבצע תחת איום", מציין איזנברג. "בנוסף, בבית חולים יש לך את כל האמצעים שאין לך בשטח. אין לך אמצעי הדמיה וזה דורש הרבה אלתור. אבל ההבדל העיקרי הוא הבדידות. בבית חולים, יש לפחות שלושה רופאים על כל פצוע טראומה, כל אחד והמומחיות שלו. בשטח אתה מקבל את ההחלטות לבד".

לדבריו, הוא הופתע מרוח ההתנדבות של הרופאים המילואימניקים, "רופאים בכירים מאד בבתי חולים, שמגיעים ושמים עצמם תחתי ותחת חיילים שיכולים להיות ילדים שלהם. בחיים האזרחיים ההיררכיה שונה, מדובר ברופאים שמנהלים חדרי ניתוח ביד רמה".

הבוקר הראשון לכניסה הקרקעית לרצועת עזה, היה הקשה ביותר במבצע עבור חטיבת גולני. בקרב בשכונת שג'עייה נהרגו 13 לוחמים ונפצעו עשרות נוספים. לדברי סרן גלעד שפיגל, קצין הרפואה של החטיבה, "אתה מהר מאד נכנס לזה ואין לך יותר מדי זמן לחשוב. אל מול המהלומות הקשות, הרוח של האנשים הייתה מדהימה. היממה הראשונה הייתה חוויה אחת ארוכה, חשבתי שכך זה יימשך ולא דמיינתי שנוכל לישון. למחרת הצלחתי לישון ורק כשהתעוררתי אמרתי לעצמי,'וואלה, ככה נראה מבצע".

"נעשו שם הרבה דברים הרואיים, כמו פצועים שטיפלו בעצמם כפי שכל לוחם יודע לעשות. היה חובש שנפצע ברגלו, שם לעצמו חוסם עורקים והמשיך לטפל. היו כל מני סיפורים על יוזמות של אנשים. באחד המקרים, 'נמר' (טנק ללא צריח שמשמש אמבולנס ומכיל ציוד רפואי, מ"ש) נתקע בשטח חסום. רופאים מילואימניקים, מבוגרים, רצו עם אלונקות תחת אש".

בגילו הצעיר, 29, מנהל סרן שפיגל בשגרה את מערך הרפואה של החטיבה. גם לו זאת הפעם הראשונה שנחשף ללחימה אינטנסיבית. במהלכה, הוא נדרש לקבל החלטות מהירות וקריטיות. "הקושי הגדול ביותר היה לטפל בכמה אירועים עם נפגעים במקביל. אני הייתי בקצה, קיבלתי דיווחים על מצב הפצועים מהרופאים שנמצאים בשטח. ואז צריך להחליט את מי לפנות. לשם כך קובעים בשטח מוות של מי שלא ניתן להציל, ואז מפנים את הפצועים ורק לאחר מכן את ההרוגים. זאת החלטה קשה, הרבה פעמים אלה אנשים שאתה מכיר".

מחצר ביתו הפסטורלית בקיבוץ דפנה, הוא מסתכל אחורה על ההחלטות שקיבל בלב שלם. גם כשמדובר בהחלטה לא לפנות פצוע כדי לא לסכן את הצוות הרפואי. רק אחרי היציאה מהרצועה, העז לבקר פצועים בבתי החולים. "זה החלק הכי יפה. ביקרתי פצוע קשה. לפתע הוא פקח עיניים, ראה אותי ולחש, 'זה הרופא שהציל אותי'. זה שווה הכל. אבל המלחמה האמיתית של הפצועים מתחילה עכשיו".

סרן מיקי לביא, קרפ"ח נח"ל, נמצא בחטיבה מהיום הראשון שלו בצה"ל. לדבריו, תמיד חלם להיות רופא. הוא בן 29 מתל אביב, התחיל את דרכו כרופא בבסיס האימון של החטיבה, לאחר התמחות בבית החולים תל השומר. הוא הספיק לקחת חלק במבצע עמוד ענן, אך המבחן האמיתי הגיע בצוק איתן.

לדברי לביא, חלק מההכנה למבצע הזה הגיעה דווקא מעיראק. "למדנו המון בשנה האחרונה ממחקרים אמריקאיים שנעשו על שקורה בעיראק. הרבה מטענים ופציעות מורכבות. דוגמה לכך היא שלמדנו כי במקום שבו יש הרבה פגיעות מרסיסים, יש הרבה פגיעות עיניים. הקפדנו לחלק לחיילים מגני עיניים, מה שהביא לירידה משמעותית במספר הפציעות הללו לעומת מבצע עופרת יצוקה, למרות שכאן היו הרבה יותר מטענים ורסיסים. בנוסף, שמענו המון סיפורים ממלחמת לבנון השנייה, שם היו הרבה פצועים שלא ניתן היה לעזור להם. בצוק איתן, לא היה פצוע שנמנע ממנו טיפול רפואי מיידי".

במהלך ימי הלחימה, השתדל סרן לביא להוציא את אנשיו לסבבים של רענון. "צריך לזכור שאלה מילואימניקים. זה יכול להיות עורך דין מבוגר עם משפחה, שפתאום מוצא עצמו מטפל בתוך בית, שתוך כדי יורים עליו טיל נ"ט. עשינו להם שיחות, ובאופן יחסי הצלחנו לעזור. היו לא מעט שהיה להם קשה, אז הוצאנו אותם לרענון בבית. פחדנו שיהיה להם יותר קשה לחזור, אבל להפתעתנו כולם חזרו בכוח".

אנשיו של לביא טיפלו גם בפצועים פלסטינים. "אתה עושה את העבודה שלך. התרגשתי לראות מקרה שבו אחרי שכוח ירה במחבל בתוך בית, חובש של הגדוד טיפל בו. לאחרים זה אולי נשמע מוזר, אבל לחובש בן 19 זה לא. ההקפדה על הטיפול בפצועים הפלסטינים החדירה לכוחות את ערך טוהר הנשק. בהסתכלות חיצונית, זה משרת את התפיסה שלנו כצבא מוסרי. הלוואי שהיה אחרת. שלא היו פצועים והרוגים בכל הצדדים. אבל למרות המראות של ילדים נפגעים, אני מרגיש יחסית בנוח".

"זה לא פשוט", מסכם לביא, "אבל מצד שני המבצע הזה הוא כל מה שאנחנו מתכוננים אליו מרבית חיינו. זה גם מה שהסברתי לאשתי שנורא דאגה. צוק איתן הביא לידי מיצוי את היכולת לטפל בנפגעים בחרום. לא רצינו את זה, אבל בסוף, אנחנו כמו שחקן כדורגל שמתאמן כל חייו ועכשיו עולה לשחק בגמר גביע".

לפניות לכתבת מור שמעוני: mor.shimony@walla.com