לא תודה, אני לא צריך ריטלין. זה לא אני, זה הם. החיים עם ילדים הופכים אותי עם הזמן להפרעת קשב וריכוז מהלכת. המצב רק מחמיר עם השנים. שנייה, נכנס לי סמס, משהו מהעבודה. ברור שזה לא קשור רק לילדים, אבל הם מקצינים את זה, והופכים אותי לאחרונה - בטח אחרי שלושה שבועות של חופשת פסח - לנוירוטי כמו וודי אלן שקורא מכתבים מבתו המאומצת על גבי "ניו יורק טיימס". רגע, טלפון, חייב לענות.
זה היה שום דבר. איזה רב שמזווג זיווגים חשב שהודעה קולית עם מוזיקה חסידית ברקע זאת הדרך הכי טובה לגרום לי לחשוב שמחכה לי בחוץ מישהי יותר טובה מאשתי. ובכן, ברור לי לגמרי שבחיים לא, אז ניתקתי מיד. כן, איפה היינו, אה, נוירוטי בגלל הילדים.
אמנם מהפכת המידע תפסה אותנו - אנשי מערות שזפזפו בשחור-לבן מערוץ 1 למידל איסט - די בהפתעה, אבל הסתגלנו אליה יפה ואנחנו כבר מזמן יודעים לשבת עם כל החבר'ה, זה לצד זה, ולגלוש בסלולרי שלנו. תנמיכו את הטלוויזיה שם! שמעתם?? פעם לא היינו כאלה. היינו מסוגלים לקרוא ספר במשך שעה בלי להציץ כל רגע באייפון, לשוחח עם בן אדם בלי להציץ כל רגע באייפון ולצפות בשעתיים רצופות של "חיים שכאלה" ובאותו זמן לעשות רק את זה, משהו שנתפש כיום כמשהו בלתי נתפש בחיים האלה, שבהם אנחנו בעיקר מציצים באייפון. מה שאני רוצה להגיד זה ש...אוי, איזה רעש, דקה, שיט, הם רבים, חייב ללכת להפריד ולהשליט סדר, אל תלכו, מבטיח לחזור.
מתי איבדנו את היכולת להתרכז בדבר אחד?
אני כאן. אין נפגעים, הגזרה שקטה, אפשר להמשיך. פשוט התחלתי קודם להגיד שזה טבעי בעיני שעם חובב גאדג'טים ומכור לחדשות כמונו, עם שחי במציאות ביטחונית בלתי נסבלת, בארץ שגבולותיה עדיין לא נקבעו סופית וספק אם אי פעם ייקבעו, התפתח לכזה שפעילות הפנאי המועדפת עליו היא עדכון סטטוס. עכשיו קחו את זה, תכפילו בילדים ותקבלו דור הורים שלא מסוגל להשלים...אני בא לשים לך. נגמר הפרק של צבי הנינג'ה, אז שנייה מכם בבקשה.
זה מזכיר לי את הניסיון הכמעט נואש לקבוע עם אחותי הליכה לים יחד עם הילדים. אז מתי נקבע? שאלתי אותה. רגע, הילה, תיזהרי, קחי את זה למטבח, היא ענתה. לאיזה חוף אתה רוצה ללכת? מההה? הנחתי את השפופרת בין האוזן לכתף והלכתי לכיוון הצעקות של הבת שלי מהמקלחת תוך כדי שאני מערבב את הטחינה לארוחת הערב, מה את צריכה? מגבת? למה לא לקחת לפני שנכנסת? תקשיבי, אני תיכף אתקשר אליך. אחרי חצי שעה דווקא היא זו שהתקשרה אליי. בואי נלך לפני הצהריים, כשלא חם ואין הרבה אנשים, אמרתי לה. נו, אז תשים לה ב-VOD מה שהיא מבקשת, כל כך קשה לך, היא נזפה בגדול שלה, שהתעלם מהקטנה שלה. מה אמרת מקודם? היא שאלה. אמרתי ש...מה את רוצה? לא, את לא הולכת לחברה עכשיו, שבע בערב, גמרת את כל השיעורים? לא??
בסוף הצלחנו לתאם. זה היה רגע מרגש, רגע שנותן סיפוק, רגע ש, ש...רגע, אני בא. הקטנצ'יק מנדנד לי שאשחק איתו והילדים קודמים להכל, לא ככה? תיכף אשוב.
היה כיף. שיחקנו בפליימוביל שלו. אבירים, חרבות, הזכיר לי את "משחקי הכס", סדרה שאשתי ואני תורמים פעם בשבוע שעת שינה יקרה ונטולת ילדים כדי לצרוך קצת תרבות. באמצע המשחק איתו היו לי איזה שתי שיחות טלפון ואשתי ביקשה שאשים מצעים אז שמתי, אבל בקטנה.
העניין הוא שאני יודע שאין לי הפרעת קשב, ההפך, יש לי יכולת ריכוז מרשימה ובנוסף, בניגוד לרוב הגברים, יש לי גם חלוקת קשב של אישה. הבעיה היא שכמו כולם, אני מופגז בטכנולוגיה שצריך להגיב לה - ומיידית כשמדובר בסמס עם הוראות מהמטריאכלית - אחרת תוך חמש דקות יכריזו עליי כנעדר. ובנוסף מגיעה התוספת הזאת של הילדים בצד, שרוצים תמיד כאן ועכשיו, והופכים אותי לאחד מאלה שנאלצים לקרוא עיתון בשירותים, כי זאת הדרך היחידה להתעדכן בשקט על, נניח, מהפכת המודיעין שעובר צה"ל ו...מהההה? גם את צריכה? דחוף עכשיו? אני יוצא. סססרבאק.
הופה, אני רואה שהחברה של הבת שלי הגיעה מהמושב להתארח אצלנו. אני אמור לעשות להן גוד טיים אחר הצהריים. אנחנו רוצות ללכת לקניון, הגדולה משרטטת לי את העתיד הקרוב. נו, ומה נעשה שם?. הן מסתכלות זו על זו. נסתובב. סתם להסתובב? הן מהנהנות. טוב, רק תנו לי לגמור פה משהו במחשב ונצא. ברור לי שרק גבולות ברורים יחזירו קצת שפיות לחיים. בטח בעידן שבו הרבה אנשים עובדים בעבודה ואחר כך עובדים בבית. הסחות הדעת האלה לא בריאות. צריך להבהיר לילדים שגם לאבא ואימא יש זמן שהם רוצים לעצמם, ולהשתדל להימנע ככל האפשר מעבודה בבית. אמנם לפעמים אין ברירה, אבל לא חובה לענות לכל שיחה, לא צריך להשיב מיד לכל סמס, ואפשר להגיד לילדים חכו רגע, אני עסוק. חכו רגע, אני עסוק. חכו רגע, נו, אני עסוק, אני רק רוצה לגמור פה משהו. בסדר, נקנה גומיות לשיער בקניון, אין בעיה, בינתיים קחי מהארנק שלי כסף לאוטובוס.
טוב, מה רציתי להגיד? אה, גבולות. לא חשוב, אחר כך.