ריבוי מים בסוף ההיריון

אז מה המשמעות של ריבוי מים לקראת סוף ההיריון? חשוב להבדיל ממצב של ריבוי מים מוקדם העלול להצביע על בעיות חמורות כמו תסמונות, מומים שונים וזיהומים וריבוי מים בסוף ההיריון. כמו כן יש הבדל עצום אם מדובר ב'קצת הרבה', או ב'הרבה-הרבה'. כלומר האם מדובר על ריבוי המצוי בקצה העליון של הנורמה או בריבוי חריג מאוד המאפיין מצבי חולי.

ריבוי מים (במופע המתון שלו) ניתן לחלק למספר שלבים:

בהנחה שנעשו בדיקות סקר בהיריון כמקובל (כולל סונר לסקירת מערכות בשליש שני), ונשללו מומים משמעותיים – מומלץ לבצע 'סקירת מערכות מוכוונת' על מנת לחפש מומים נוספים הקשורים לריבוי מים. בדרך כלל יהיו אלה מומים הקשורים לחוסר יכולת של העובר לבלוע מים (ולכן אם הם לא נבלעו, הם נשארים בחוץ וזה הריבוי). בדיקה מומלצת נוספת היא אקו לב עובר לחיפוש מומי לב משמעותיים.

לעניות דעתי ממצאים אנטומיים מלווים בריבוי מים משמעותי מאוד, אבל על פי הפרוטוקול יש להציע את הבדיקות האלה גם לריבוי קל. וכן, הפרוטוקול גם ממליץ בחום על ייעוץ גנטי לשלילת תסמונות. מצב שכיח ומשמעותי שיש להתייחס אליו הוא סכרת הריון, ולכן הבדיקה החשובה במקרה של ריבוי מים קל לקראת המועד היא 'העמסת סוכר גדולה' (OGTT), גם אם כבר נעשתה בשלב מוקדם יותר בהיריון.

זה נכון שהאבחנות שצוינו קודם לכן הן הרבה יותר הרסניות, אבל סכרת הריונית שהצליחה לחמוק עד שלב מאוחר, היא שכיחה וגם תוצאות הבירור מאוד פרקטיות מבחינת ההיערכות ללידה. צריך גם לזכור שבלפחות מחצית מהמקרים של ריבוי מים קל, הבירור יהיה תקין לחלוטין ללא כל ממצא מחלתי.

בלי קשר לסיבה לריבוי המים, מבחינת היולדת הבטן גדולה וכבדה יותר. זה אומר שמורגשת יותר עייפות וחולשה בעיקר בגלל הרחם המוגדל הלוחץ על כלי דם בבטן, יש יותר קוצר נשימה בשל דחיקת הסרעפת מעלה ויופיעו יותר בצקות ברגליים בגלל הגבלת הניקוז הוורידי והלימפטי מהרגליים.

כרופא העוסק ביילוד, חשוב לי לדעת מראש שבלידה מסוימת יש ריבוי מים. במצב של ריבוי מים לעובר יש יותר מקום להתנייד בתוך הרחם, ולכן תוך כדי הבדיקות יכול לעבור ממצג ראש לעכוז, וגם להיפך. בנוסף, בעת פקיעת הקרומים ו'ירידת מים', לעיתים חופש התנועה של העובר ואי התבססותו באגן מאפשר לחבל הטבור 'לצנוח' ולהתמקם לפני ראש העובר.
זהו מצב חירום (המצריך ניתוח דחוף תוך דקות ספורות), כי צניחת חבל הטבור גורמת לראש העובר ללחוץ על החבל וכך הוא בעצם סוגר לעצמו את אספקת הדם והחמצן.

לפיכך, לנשים שידוע להן על ריבוי מי שפיר אמליץ לפנות לבדיקה במיון מיילדותי מיד עם ירידת המים, ולא 'להתבשל' בבית להתגברות הצירים. כמו כן, יש מצבים שבהם תהיה עדיפות לפקוע את הקרומים באופן יזום, כדי שאם אכן תהיה צניחה, הדבר יקרה אל מול עיניים בוחנות ולא באופן סמוי שבו לרוב האבחנה מתמהמהת.

ישנם מצבים רפואיים נוספים שהם נדירים בפני עצמם אך שכיחים יותר בלידות עם כמות מים נדיבה. לרוב גם הם נובעים מחופש התנועה ברחם ומהתמודדות הרחם עם הנפח המוגבר (הפרדות שליה, קרע רחמי, תסחיף מי שפיר).

רחם שעבר מתיחת יתר מאבד מיכולתו להתכווץ לאחר הלידה, ולכן יש יותר דימומים משמעותיים לאחר הלידה בשל רפיון הרחם (ממש כמו בלידת עובר גדול ובהיריון תאומים). הצוות צריך להיערך לאפשרות של דימום מוגבר, למשל על ידי מתן מכווצים באופן מושכל, מעקב אקטיבי אחר התכווצות הרחם והדימום בפועל, מוכנות של מוצרי דם בבנק הדם למידה שיידרשו ועוד.

הניסיון מראה שבהיערכות נכונה ורגועה ניתן לנטרל את רוב הנגזרות הבעייתיות של ריבוי מים קל בזמן הלידה ואחריה ובדרך כלל מדובר במצב שפיר למדי. אז רגע לפני שצוללים לתוך הפורומים והתחזיות האפלות, נא לנשום עמוק ולזכור שברוב המוחלט של המקרים, 'ריבוי מים קל' אינו רמז לאסון קרב, אלא מקסימום ללידה רטובה.

דר' גיל פומפ הוא מנהל מחלקת יולדות בבית החולים לניאדו